סוכריות מתפצפצות מרעישות כי כל פירור מלא בגז דחוס
שום דבר לא מגיב על הלשון: הסוכר התקשה סביב בועות של פחמן דו־חמצני בלחץ גבוה, והפצפוץ הוא הגז הזה שבורח כשהסוכרייה נמסה.
שפכו שקית קטנה של סוכריות מתפצפצות על הלשון, ולרגע לא קורה כלום. ואז מתחילה ההצגה: נקישות ופצפוצים זעירים, דגדוג תוסס, ולפעמים פירור שקופץ ישר מהלשון. ליד שולחן המטבח אפשר אפילו לשמוע את המנה של מישהו אחר מתפוצצת. זה מרגיש כמו מופע זיקוקים עשוי סוכר, וזה אחד הממתקים הבודדים שמקשיבים להם לא פחות משטועמים אותם.
מה שרבים מבינים לא נכון
מפני שהפצפוץ מתחיל רק כשהסוכרייה נרטבת, קל להניח שמשהו מגיב על הלשון, כמו שטבליות תוססות מבעבעות כשהן פוגשות מים. הסוכריות המתפצפצות לא עושות שום דבר כזה. בפה לא נוצר אפילו מעט גז חדש. הגז כבר היה שם, נעול בתוך הסוכר עוד במפעל, וכל מה שהפה עושה הוא לפתוח את המנעולים. הסוכרייה היא לא ערכת כימיה. היא שקית של בלונים זעירים ודחוסים היטב.
איך הגז נכנס פנימה
הטריק מתואר בפטנט בשם Gasified confection and method of making the same, שהגישו Leon Kremzner ו־William A. Mitchell מחברת General Foods, והוא ניתן בדצמבר 1961. באחת הדוגמאות שבו מבשלים תערובת סוכר ב־160 מעלות צלזיוס, מכניסים פחמן דו־חמצני בלחץ של 600 פאונד לאינץ׳ רבוע ומערבבים שש דקות. כפי שמציין מרכז המדע Science World, זה לחץ גדול פי 40 בערך מלחץ האוויר שסביבנו. אחר כך מקררים את הסוכר החם והנוזלי בלי להוריד את הלחץ, והוא מתקשה סביב אינספור בועות גז דחוסות.
ואז מגיע החלק הרועש של הייצור. פטנט מאוחר יותר של General Foods, משנת 1981, מסביר שאחרי שהסוכרייה התקשתה משחררים את הלחץ, ומסת הסוכר נסדקת לגרגרים בגדלים רבים ושונים. זו הסיבה שסוכריות מתפצפצות נראות כמו חופן של חלוקי אבן קטנים ולא כמו ממתקים עגולים ומסודרים: הגז שלהן עצמן שבר אותן לחתיכות.
- 600 psi לחץ הפחמן הדו־חמצני בדוגמה מהפטנט של 1961
- 160 °C טמפרטורת הבישול של הסוכר באותה דוגמה
- 300–350 מיקרון גודל הבועות שהשמיעו את הפצפוץ החזק ביותר בפטנט של 1981
למה היא מתפצפצת על הלשון
בפה הסוכרייה נרטבת ומתחילה להימס. כשדפנות הסוכר סביב כל בועה נעשות דקות, הגז הכלוא פורץ החוצה בנקישה קטנה. הפטנט של 1981 אפילו מדרג את הפצפוץ: בועות שגדולות מכ־225 מיקרומטר, ובעיקר אלה שבין 300 ל־350, מתפוצצות בעוצמה רבה יותר ומשמיעות צליל חזק יותר. לפי Science World, 225 מיקרומטר הם בערך פעמיים עובי של שערה אנושית. הפטנט של 1961 מדד גם את הגז עצמו: עד כחמישה מיליליטרים בכל גרם של סוכרייה.
איך זה התחיל
לפי Science World, Mitchell התחיל לעבוד על הרעיון ב־1956, כשניסה להכין משקה מוגז אינסטנט, וה־Linda Hall Library מציינת שבאותה שנה הוא למד לכלוא פחמן דו־חמצני בסוכרייה קשה. בחנויות היא נמכרה רק מ־1975. מאוחר יותר הדגישה General Foods שיש בה פחות פחמן דו־חמצני מאשר בחצי פחית של משקה מוגז, וכדאי לזכור את זה: הפצפוץ נשמע דרמטי, אבל כמות הגז קטנה.
אז בפעם הבאה שמנה של סוכריות מתפצפצות תישמע כמו תיפוף זעיר, תדעו מה אתם שומעים. זו בכלל לא תגובה כימית, אלא אינספור בועות קטנות שחיכו מאז המפעל להזדמנות לברוח.
מקורות
מאיפה מגיעות העובדות שבכתבה. כל קישור מוביל לאתר אחר.
- Google Patents — US3012893A, Gasified confection and method of making the same (1961) (patents.google.com)
- Google Patents — US4289794A, Process of preparing gasified candy (1981) (patents.google.com)
- Linda Hall Library — Scientist of the Day: William A. Mitchell (lindahall.org)
- Science World — Ever Wonder About Pop Rocks? (scienceworld.ca)
מצאתם טעות?
ספרו לנו מה לא נכון, ואם אפשר, איפה מתפרסם המידע הנכון. אנחנו בודקים כל פנייה, וכשאנחנו מתקנים כתבה, אנחנו מציינים זאת כאן ובעמוד התיקונים.