חלונות הכנסיות העתיקות לא נמסים לאט
חלק מזגוגיות החלונות מימי הביניים באמת עבות יותר בתחתיתן, אבל הזכוכית מעולם לא זלגה למטה במשך מאות שנים: החלונות פשוט נעשו כך.
היכנסו לקתדרלה עתיקה באחר צהריים שמשי, והחלונות יזהרו כמו קופסת סוכריות: כחולים עמוקים, אדומים כמו אודם וצהובים בגוון דבש, וכולם מוחזקים יחד ברצועות דקות של עופרת. הביטו מקרוב בזגוגיות העתיקות ביותר, ואולי תשימו לב שהן גליות, עם בועות זעירות כלואות בתוכן, ושחלקן עבות מעט יותר בתחתית מאשר בחלק העליון.
במשך דורות הציעו מדריכי טיולים, אתרי אינטרנט ואפילו כמה מורים לכימיה הסבר מסודר. זכוכית, הם אומרים, היא בעצם נוזל, רק נוזל איטי מאוד, ובמשך מאות שנים משכה אותה הכבידה בעדינות למטה, כמו דבש שזוחל במורד דופן הצנצנת. זה סיפור יפה. הוא גם שגוי.
במה אנשים טועים לעיתים קרובות
הרעיון של חלונות נמסים מערבב שתי שאלות נפרדות: מהי זכוכית, ולמה דווקא הזגוגיות האלה אינן אחידות. זכוכית היא חומר משונה. האטומים שלה מעורבבים, בלי השורות המסודרות שיש בגביש של מלח או של סוכר, ולכן היא נראית קצת כמו נוזל שקפא במקומו. אבל מדענים מתארים אותה כמוצק אמורפי. Mark Ediger, פרופסור לכימיה באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון, הסביר זאת בפשטות לכתב העת Scientific American: אם תופסים אותה, היא שומרת על צורתה.
גם הזכוכית הישנה עצמה נכשלת במבחן שהמיתוס מציב לה. אילו זכוכית הייתה מחליקה במורד במשך מאות שנים, זכוכית עתיקה הרבה יותר הייתה צריכה לשקוע עוד יותר. אבל כלי זכוכית ממצרים העתיקה לא שקעו כלל, כפי שציין Robert Brill, חוקר במוזיאון הזכוכית של Corning. וזכוכית של חלון בטמפרטורת החדר נמצאת מאות מעלות מתחת לנקודה שבה היא מתחילה להתרכך.
למה התחתית עבה יותר
התשובה האמיתית נמצאת בבית המלאכה. לפי חומרי לימוד של אוניברסיטת קיימברידג׳, זכוכית לחלונות בימי הביניים נעשתה כך: נפחו זכוכית מותכת לגלילים גדולים, ואז פתחו אותם ושיטחו אותם ביד. איש לא יכול היה לייצר יריעות כאלה אחידות לגמרי, ולכן כל זגוגית יצאה מעט עבה יותר במקומות מסוימים מאשר באחרים. מי שהתקינו את החלונות נטו להציב את הקצה הכבד למטה, וזו הדרך היציבה וההגיונית להעמיד זגוגית עקומה. מאות שנים אחר כך הבחינו מבקרים בתוצאה והמציאו לה סיפור. זכוכית חלונות מודרנית, שנעשית בשיטת הציפה, יוצאת שטוחה ואחידה.
איך אנחנו יודעים
מדענים גם עשו את החשבון. ב־1998 חישב מדען החומרים Edgar Zanotto, בכתב העת American Journal of Physics, כמה זמן הייתה זכוכית של קתדרלה צריכה כדי לזרום באופן נראה לעין בטמפרטורת החדר. בעבודת המשך עם P. K. Gupta התשובה יצאה ארוכה בהרבה מגיל היקום.
ב־2018 הלך צוות בהובלת John Mauro מאוניברסיטת פן סטייט צעד נוסף, במחקר שפורסם בכתב העת Journal of the American Ceramic Society. החוקרים השתמשו במתכון האמיתי של זכוכית מהמאה ה־13 ממנזר וסטמינסטר בלונדון, וגילו שהיא זורמת מהר בהרבה ממה שהחישובים הישנים הראו, פי אחד ואחריו שישה־עשר אפסים. ועדיין, מציינת האוניברסיטה, היו נדרשים מיליארדי שנים כדי שהזכוכית תשנה את צורתה בכמה ננומטרים בלבד, הרבה פחות ממה שעין כלשהי יכולה לראות.
אז בפעם הבאה שתעמדו מתחת לחלון מימי הביניים, תיהנו מהגלים ומהבועות בזכות מה שהם באמת: טביעות האצבע של נפחי זכוכית שעבדו בידיים, הרבה לפני שמישהו ידע לייצר זגוגית שטוחה לגמרי. החלון לא נמס. הוא פשוט מראה איך עשו אותו.
מקורות
מאיפה מגיעות העובדות שבכתבה. כל קישור מוביל לאתר אחר.
מצאתם טעות?
ספרו לנו מה לא נכון, ואם אפשר, איפה מתפרסם המידע הנכון. אנחנו בודקים כל פנייה, וכשאנחנו מתקנים כתבה, אנחנו מציינים זאת כאן ובעמוד התיקונים.