שקיק התה נרשם כפטנט שנים לפני התאונה המפורסמת שלו

הקומקום נכבה בנקישה, ספל מחכה על משטח המטבח, ושקיק נייר קטן על חוט צונח פנימה בפלופ רך. כמה דקות אחר כך דגים אותו החוצה בעזרת התווית הקטנה שלו, וזהו. זו תנועה כל כך רגילה שקשה להאמין שמישהו היה צריך להמציא אותה. מישהו המציא, והסיפור שמספרים בדרך כלל על איך זה קרה נכון רק בחציו.

הסיפור שכולם חוזרים עליו

בסביבות 1908, כך מספרים, סוחר תה בניו יורק חיפש דרך זולה לשלוח דוגמיות ללקוחות שלו, ולכן ארז אותן בשקיקי משי קטנים. הלקוחות היו אמורים לרוקן את השקיקים לתוך קנקן תה. חלקם לא עשו זאת. הם הכניסו את השקיק כולו לקנקן, התוצאה מצאה חן בעיניהם, ושקיק התה נולד במקרה. כך מספר זאת UK Tea & Infusions Association, הארגון של ענף התה הבריטי, ומוסיף פרט חביב: הלקוחות אמרו לסוחר אחר כך שאריג המשי צפוף מדי, הוא עבר לגזה, ושקיקי הגזה האלה היו שקיקי התה הראשונים שנעשו בכוונה.

במה אנשים טועים לעיתים קרובות

התאונה היא סיפור מקסים, אבל היא לא הייתה ההתחלה. ב־26 באוגוסט 1901, כשבע שנים קודם לכן, הגישו שתי נשים מ־Milwaukee שבוויסקונסין בקשת פטנט על מה שהן כינו מחזיק לעלי תה. הוא אושר ב־24 במרץ 1903 כפטנט אמריקאי 723,287, ועד היום כל אחד יכול לקרוא אותו. מתואר בו כיס קטן מאריג כותנה ברשת פתוחה, עם דש. שמים בפנים עלים בכמות שמספיקה לכוס אחת, מקפלים את הדש, מניחים את הכיס בכוס ומוזגים עליו מים רותחים.

לא היה בזה שום דבר מקרי. הפטנט מסביר את הבעיה בפשטות: תה הוכן בקנקן שלם, וחלק גדול ממה שלא נשתה מייד היה צריך להישפך. הכיס נועד להכין כוס טרייה אחת בכל פעם ולמנוע מהעלים לצוף במשקה, והרשת נתנה למים לעבור בחופשיות ולהגיע אליהם. זה שקיק תה בכול חוץ מהשם. מה שהפטנט אינו יכול לספר לנו הוא אם הכיסים האלה נמכרו אי פעם בכמות של ממש, ואם הסוחר מניו יורק שמע עליהם. לכן הגרסה ההוגנת היא כזאת: הרעיון נהגה בכוונה ב־Milwaukee, והוא תפס, אולי בנפרד לגמרי, בזכות אי־הבנה משמחת בניו יורק.

1. 26 באוגוסט 1901 שתי נשים מ־Milwaukee מגישות בקשת פטנט על מחזיק לעלי תה
2. 24 במרץ 1903 הפטנט מאושר
3. בסביבות 1908 סוחר מניו יורק שולח דוגמיות תה בשקיקי משי
4. שנות ה־1920 בארצות הברית מתחילים לייצר שקיקי גזה באופן מסחרי
5. 1953 Tetley מביאה את שקיק התה לבריטניה
6. 2007 שקיקי התה הם 96 אחוזים מהשוק הבריטי

איך השקיק ניצח את הקנקן

בשנות ה־1920 כבר ייצרו בארצות הברית שקיקי גזה באופן מסחרי. מאוחר יותר עשו אותם מנייר ובשני גדלים, גדול לקנקן וקטן לכוס, וגם החוט התלוי והתווית המקושטת כבר הגיעו. לבריטניה זה לקח יותר זמן. מחסור בחומרים עיכב את העניין במשך שנים, ורק ב־1953 הובילה Tetley את שקיק התה אל החנויות הבריטיות. גם אז המדינה לא מיהרה: בתחילת שנות ה־1960 היו לשקיקים פחות מ־3 אחוזים מהשוק הבריטי. ב־2007 כבר היו להם 96 אחוזים.

חלק מהקסם, אומרים באגודה, היה פשוט שאף אחד כבר לא היה צריך לרוקן קנקן מעלים רטובים. וזה כמעט בדיוק מה ששתי הממציאות מ־Milwaukee רצו מלכתחילה: פחות בזבוז, פחות טרחה וכוס טרייה וטובה אחת. הן פשוט הקדימו את זמנן בכמה עשורים, ואף אחד לא היה צריך לטעות כדי להבין למה הרעיון שלהן נועד.