הברקוד התחיל כקוד מורס שצויר בחול על החוף

דמיינו מהנדס צעיר שיושב על החול במיאמי ביץ׳, בסוף שנות הארבעים, ונותן לגרגירים החמים לזלוג בין אצבעותיו. הוא חושב על קוד מורס, שלמד כשהיה בצופים. ואז הוא נועץ ארבע אצבעות בחול ומושך אותן אליו. מופיעים ארבעה פסים, ואיתם רעיון שמצפצף היום בקופות של חנויות בכל העולם.

איך פסים בחול הפכו לקוד

החידה נולדה בפילדלפיה ב־1948. לפי ההיסטוריה של הברקוד שמספרת IBM עצמה, סטודנט לתואר מתקדם ב־Drexel Institute of Technology שמע במקרה מנהל של רשת סופרמרקטים מתחנן בפני דיקן שימצא דרך לרשום אוטומטית מה כל קונה לוקח. הוא סיפר על הבעיה לחבר ללימודים, והחבר נשבה בה כל כך שנסע לחשוב בדירת סבו במיאמי. קוד מורס התגלה כמפתח. על החוף הוא הבין שנקודות וקווים יכולים להפוך לפסים צרים ולפסים רחבים, ושמכונה תוכל לקרוא אותם בעזרת אור.

אחר כך, כפי שסיפר בעצמו לימים, הוא סובב את הפסים למעגל. קוד עגול, כמו מטרה קטנה, אפשר לקרוא בלי קשר לכיוון שבו מונחת האריזה. שני החברים הגישו בקשה לפטנט ב־20 באוקטובר 1949 וקיבלו אותו ב־1952, תחת הכותרת הלא זוהרת Classifying Apparatus and Method, כלומר מתקן ושיטה למיון. בפטנט, US 2,612,994, מופיעות שתי הגרסאות: דגם של פסים ישרים, ומטרה של עיגולים שחורים ולבנים זה בתוך זה.

למה הוא חיכה רבע מאה

הרעיון היה נכון, אבל המכונות של אותם ימים לא היו מוכנות לו. ההיסטוריה של הברקוד ב־Smithsonian Magazine מתארת את אב הטיפוס הביתי: הוא נזקק לנורה חזקה של 500 ואט, כל המתקן היה בגודל של שולחן כתיבה, והוא עבד, עד גבול מסוים. לפי IBM, הממציאים מכרו בסופו של דבר את הפטנט ב־15,000 דולר. הקוד קיבל הזדמנות שנייה ב־1970, כשחברות המזון ביקשו הצעות לקוד מוצר משותף. מהנדס של IBM הניח את המטרה העגולה בצד, כי היא נמרחה בהדפסה, והציע מלבן של 30 פסים שחורים ו־29 לבנים שלייזר יכול לקרוא מכל כיוון. בכמה שינויים קטנים, הענף אימץ אותו ב־1973.

1. 1948 מנהל סופרמרקטים מבקש ממכללה בפילדלפיה קופה מהירה יותר
2. 20 באוקטובר 1949 שני חברים מגישים בקשה לפטנט על קוד של פסים ועיגולים
3. 1952 הפטנט ניתן
4. 1973 ענף המזון מאמץ קוד מלבני של פסים שחורים ולבנים
5. 26 ביוני 1974 חבילת המסטיק הראשונה נסרקת בטרוי, אוהיו

הצפצוף הראשון

קצת אחרי שמונה בבוקר ב־26 ביוני 1974, בסופרמרקט Marsh בטרוי שבאוהיו, קופאית העבירה מארז של מסטיק Wrigley's Juicy Fruit מעל סורק חדש לגמרי. הקופה הראתה 67 סנט. הקונה לא היה לקוח רגיל: זה היה ראש המחקר והפיתוח של הרשת עצמה, והפסים שבחול הגיעו סוף־סוף אל הקופה.

במה אנשים טועים לעיתים קרובות

בעיקר בשלושה דברים. הראשון הוא שהמסטיק נלקח באקראי. האיש שקנה אותו אמר לימים שזו לא הייתה שליפה מקרית: הוא בחר במסטיק כי איש לא היה בטוח שאפשר להדפיס ברקוד על משהו קטן כל כך. השני הוא שהחבילה המפורסמת שוכנת בוויטרינה של מוזיאון. Smithsonian Magazine תיקן ב־2017 את הכתבה שלו עצמו והבהיר שה־Smithsonian לא קיבל את המסטיק, ושבעבר הוצג שם רק העתק. השלישי הוא שהברקוד היה תמיד גוש של פסים. הגרסה שהממציאים שלו בחרו בה הייתה עגולה, והמלבן המוכר הגיע יותר מעשרים שנה אחר כך.

היום, לפי הספירה של IBM, סורקים ברקודים כ־6 מיליארד פעמים ביום. כל צפצוף כזה חוזר אל אותה מחשבה קטנה: נקודה יכולה להיות פס דק, וקו יכול להיות פס עבה. רוב מה שמציירים בחול על החוף נעלם עם הגאות הבאה. הציור הזה רק חיכה רבע מאה עד שחזר איתה.