המחסן עם ספר האורחים

בקצה הרחוק של הגינות הקהילתיות ברחוב קאופר יש מחסן שלא שייך לאף אחד במיוחד. הוא נוטה קצת הצידה. יש בו קומקום, קופסת פח של שקיקי תה שאיכשהו תמיד מלאה עד חציה, שלושה ספלים שלא מתאימים זה לזה, כיסא מתקפל עם רגל אחת מתוקנת, ומחברת שתלויה על מסמר ליד הדלת בלולאה של חוט גינה ירוק.

המחברת התחילה כדבר מעשי. אישה שהחלקה שלה ליד השער נהגה להשקות את העגבניות המשותפות בשבועות יבשים, ורצתה שהבא בתור יידע שכבר עשתה את זה, אז כתבה את התאריך ואת המילה עגבניות והשאירה אותה תלויה במקום שכל אחד יראה. זה היה נגמר שם, אלא שהבא בתור כתב מתחת: תודה, והוסיף שגם השעועית נראית צמאה.

כך זה הולך היום, וכך זה הלך כבר ארבע־עשרה שנה. רוב הרשומות הן מזג אוויר והשקיה. חלקן הודעות: השבלולים מנצחים בחלקה תשע, לציר של השער חסר בורג, יש שוב יותר מדי ריבס, בבקשה קחו. חלקן התנצלויות, בדרך כלל על כף גינה ששאלו. מישהו ב־2017 צייר ציור טוב מאוד של קישוא שיצא משליטה, ומישהו אחר, שני עמודים אחר כך, צייר אותו גדול יותר.

אף אחד לא כתב את הכללים, אבל כולם שומרים עליהם. התאריך בא ראשון. חותמים איך שרוצים, ולכן הספר מלא בשמות פרטיים, מספרי חלקות, ראשי תיבות ואדם אחד שמאז ומעולם הוא רק הבצלים. שום דבר לא נמחק אף פעם. כשמחברת מתמלאת היא נכנסת לקופסת עוגיות מתחת לספסל, ומחברת חדשה נתלית על המסמר. היום יש תשע קופסאות, זו על זו, והשנים כתובות על נייר דבק לאורך הצד.

הרשומה שכולם מזכירים היא של ילדה שכתבה, בעיפרון ובזהירות, בקיץ 2011, שהיא בת תשע ושזו העגבנייה הראשונה שלה ושהיא לא גדולה במיוחד. שמונה שנים אחר כך הגיעה צעירה, שאלה אם המחברות הישנות עדיין שם, מצאה את העמוד וקראה אותו בעמידה בפתח הדלת. אחר כך כתבה במחברת הנוכחית שהיא חזרה, שהעגבנייה אמנם הייתה קטנה אבל מאז היא השתפרה, ושהמחסן מריח בדיוק אותו דבר.

מחברות כאלה מופיעות בכל מקום שאנשים עוברים בו אחד אחד. הבקתות בהרי סקוטלנד מחזיקות אותן, ומטיילים ממלאים אותן בדיווחי מזג אוויר, בשירים גרועים ובאזהרות על חציית הנחל. על פסגות הרים יש ספרי רישום. בבתי הארחה יש ספרי אורחים, וגם בכנסיות כפריות, במגדלורים ובשבילי הליכה ארוכים. כולם אותו חפץ: רשומה שזרים מנהלים בשביל זרים, בלי אף אחד שאחראי עליה.

מה שגורם להן לעבוד הוא למי כותבים בהן. אתם לא כותבים לקהל שאתם רואים, וכנראה לעולם לא תפגשו את מי שיקרא, וזה מוציא מזה את כל ההצגה. אנשים כותבים בפשטות ובחום רבים יותר מבכל מקום אחר, כי הדבר היחיד ששווה לרשום הוא משהו שבאמת יעזור או ישמח את מי שיבוא אחריכם. הקומקום הוא מה שמכניס אנשים למחסן. המחברת היא הסיבה שהם נשארים עשר דקות יותר ממה שתכננו, שזה בערך הזמן שלוקח לקומקום לרתוח פעמיים.