התשבץ שכל הרכבת פתרה

ביום שני אחד במרץ, מישהו השאיר עיתון ברכבת של 7:42 עם התשבץ פתור למחצה. תשע תשובות היו כתובות, בסדר, בדיו כחולה. ליד התשבץ, באותו כתב יד, היה פתק קצר: לא מצליח את 14 מאוזן. תורכם.

טומאס מצא אותו על המושב ליד החלון כשעלה בתחנה השנייה. הוא לא היה טיפוס של תשבצים. הוא הסתכל על 14 מאוזן במשך ארבע תחנות, אמר את התשובה בקול בטעות, והיא הייתה לוטרה, כתב אותה בעיפרון מהתיק, ואז, בתחושה שביקשו ממנו משהו, הוסיף פתק משלו מתחת לראשון: הצלחתי. 9 מאונך גדול עליי. משאיר על המושב.

עד יום שלישי העיתון עבר למדף המזוודות, והופיעו עוד שלוש תשובות, בירוק. ביום רביעי הצטרף כתב יד רביעי, קטן ובטוח מאוד בעצמו, ומישהו תיקן טעות בפינה בקו אחד מסודר ועם התנצלות בשוליים. הפתקים גדלו לטור שירד לאורך צד העמוד. אף אחד לא חתם עליהם. אף אחד לא היה צריך.

הכרטיסן שם לב ביום חמישי. התפקיד שלו היה לבדוק את הקרונות בסוף הקו, אז הוא הרים את העיתון, קרא את טור הפתקים והחזיר אותו בדיוק למקום שבו מצא אותו. ביום שישי בבוקר היה תחוב בפנים כרטיס קטן, בכתב הדפוס של הכרטיסן עצמו: נא לא להזיז. תשבץ בפתרון.

הרמז האחרון, 22 מאונך, החזיק מעמד עד יום שני שאחרי. בסוף פתר אותו נער בדרך לבית הספר, שכתב את התשובה בעיפרון, מתח מתחתיה שני קווים, והוסיף, מתחת לטור הארוך של כתבי ידם של אנשים אחרים: גמרנו. מי התחיל את זה? אף אחד ברכבת לא ענה אף פעם. אבל ביום שני שאחרי, על אותו מושב, היה עיתון חדש, מקופל ופתוח על תשבץ חדש, עם תשובה אחת כבר כתובה, בדיו כחולה ומסודרת.

הסיפור בדוי, אבל התחושה שמאחוריו מוכרת. לתשבץ שלא נגמר יש משיכה שקשה להתעלם ממנה, וכל מי שהשאיר פעם תשבץ פתור למחצה על שולחן בחדר המורים יודע שהוא נשאר לא גמור לעיתים רחוקות בלבד. תשבצים עושים את הטריק הזה כבר הרבה זמן: הראשון הופיע בעיתון בניו יורק ב־1913.

גם מה שהנוסעים חולקים הוא אמיתי: סוג קטן ואנונימי של שיתוף פעולה, שקורה בין אנשים שאף פעם לא נפגשים באמת. להשאיר ספר על ספסל בשביל זר, להחזיק דלת למישהו שנמצא כמה צעדים מאחור, להוסיף תשובה אחת לתשבץ ולהעביר אותו הלאה. שום דבר מזה לא מתואם, אף אחד לא מקבל את הקרדיט, וזה עובד בכל זאת, ואולי זה הרמז המספק מכולם.