תיבת הדואר בקצה הסמטה

תיבת הדואר האדומה בקצה Hallow Lane הוצאה משימוש ב־1998. את שעות האיסוף הבריגו מהחזית שלה, על החריץ הותקנה לוחית מתכת, והדואר עבר לעניינים דחופים יותר. במשך כמה חודשים התיבה פשוט עמדה שם על אבני הריצוף, עדיין אדומה ובוהקת, מול שורת החנויות הקטנות, ונראתה קצת נבוכה, כמו אורח שנשאר אחרי שהמסיבה נגמרה וכל השאר כבר הלכו הביתה.

הלוחית החזיקה ארבעה חודשים. היא נפלה בסערה, או שאולי עזרו לה, ועד האביב שאחרי התיבה שוב קיבלה מכתבים. לא הרבה, ואף אחד מהם לא הולך לשום מקום. אנשים שולחים אותם ויודעים את זה היטב. זו כל הנקודה, וכל מי שגר בסמטה מבין את זה בלי שמישהו אמר לו אי־פעם. בערבי חורף, כשחלונות החנויות מוארים, אפשר לא פעם לראות מישהו עוצר ליד התיבה בדרך הביתה.

המכתבים נאספים, במובן מסוים. פעם בשנה, בתאריך שאף אחד מעולם לא קבע, מישהו מרוקן את התיבה ושורף את התכולה, בלי לקרוא, במשרפה קטנה בגינה מאחורי מספר שש. זה נמשך כבר לפחות חמש־עשרה שנה. הידיים שעושות את זה התחלפו לפחות פעמיים, בפעם השנייה דרך פתק שהושאר בתוך התיבה, ממוען פשוט "למי שעושה את זה עכשיו". הפתק נמצא, נקרא, ומאז העבודה נעשית בידיים החדשות.

מה שנכנס פנימה זה לא עניינו של אף אחד, אף שבסמטה יש מושג לא רע. דברים שאנשים היו צריכים לכתוב אבל לא רצו שיענו עליהם. בעיקר מכתבים לאנשים שמתו, וכמה לחיים. התנצלויות, תודות ותוכניות. כתב יד של ילד מופיע על מעטפה בכל פברואר. התיבה נצבעה מחדש כמה פעמים, די גרוע, והיא נשארת, בשקט, החפץ הכי שימושי ברחוב כולו, אף שרשמית היא לא קיימת.

הסיפור בדוי, אבל ההרגל שמאחוריו אמיתי אצל הרבה אנשים. לכתוב מכתב שלעולם לא יישלח יכול להיות דרך לשים רגשות במילים: להיפרד, לבקש סליחה, או פשוט לומר את מה שמעולם לא נאמר. מעשה הכתיבה חשוב יותר מהשאלה אם מישהו יקרא. יש ששומרים מכתבים כאלה, יש ששורפים אותם, ויש שתוחבים אותם למגירה, אבל רבים מגלים שהעלאת המילים על הנייר עוזרת להם להרגיש קצת יותר קלים.

אז אם יש משהו שתמיד רציתם לומר למישהו, לא צריך תיבת דואר סודית בקצה סמטה. דף נייר וחצי שעה שקטה יספיקו. כתבו את זה בכנות, ואז החליטו מה לעשות עם זה: לשמור, לשלוח או לשחרר. תיבת הדואר ב־Hallow Lane לא תמסור את המכתב, אבל היא הראתה לרחוב שלם שיש מכתבים ששווה לכתוב בכל זאת.