הפסנתר בתחנה שלמד מנגינה אחת

בקצה רציף מספר שתיים עומד פסנתר זקוף, שנצבע בכחול על ידי חוג אמנות של בית ספר והוברג לקיר כדי שאף אחד לא יגלגל אותו משם. רוב היום מנגנים עליו רע ובעליזות מי שמחכים לרכבת. אבל בכל יום חול ב־7:31 מתיישב מולו גבר במעיל אפור ומנגן את אותו ואלס קטן, שוב ושוב, עד שרכבת 7:42 נכנסת לתחנה, והוא נוחת על התו האחרון בדיוק כשהדלתות נפתחות.

אף אחד לא יודע איך קוראים לו. הקבועים קוראים לזה המנגינה שלו, וזה לא לגמרי הוגן, כי אחרי שנתיים של בקרים חצי מהרציף יודע לזמזם אותה. האישה בקיוסק הקפה מתזמנת את מקציף החלב לתיבות השקטות שלה. ילד בדרך לבית הספר למד את היד השמאלית רק מצפייה, ומנגן אותה על רצועת התיק שלו. אפילו היונים נראות כאילו הן יודעות מתי לזוז מהספסל.

בחורף הוואלס מתחיל בחושך ונגמר באור יום, ושמש הבוקר מגיעה לאורך המסילה רגע לפני שהרכבת מגיעה. נוסעים שמעולם לא החליפו מילה עומדים באותם מקומות בכל יום, כוס קפה ביד, פונים לפסנתר ולא ללוח הזמנים. אף אחד לא היה מודה שהוא מגיע מוקדם בשביל זה. לא מעט אנשים מגיעים עכשיו ב־7:30.

ואז, ביום שני אחד במרץ, הגבר לא הגיע. ב־7:31 עמד הפסנתר עם המכסה פתוח, והרציף הרגיש כמו חדר שבו השעון נעצר. ב־7:33 הניח הילד את התיק וניגן את היד השמאלית, בנוקשות. ב־7:34 מצאה האישה מהקיוסק, שמעולם לא נגעה בפסנתר, את המנגינה באצבע אחת. עד 7:40 הצטרף באמצע זר עם קסדת אופניים, וזה נשמע, כולם הסכימו אחר כך, נורא ובדיוק כמו שצריך.

ביום שלישי הגבר חזר, מצונן ועם צעיף. הוא ניגן את הוואלס כרגיל, קצת לאט יותר מקודם, בזמן שכל הרציף זמזם איתו חרישית. כשרכבת 7:42 החליקה פנימה, הנהג רכן מהתא שלו וצפר שתי צפירות קצרות, בקצב ואלס מושלם. התברר שגם הוא הקשיב כבר שנתיים דרך החלון הפתוח שלו.

אף אחד לא שאל את הגבר מאיפה הוואלס, והוא מעולם לא סיפר. נראה נכון להשאיר את זה כך. מנגינה ששייכת לאדם אחד היא הופעה. מנגינה שחצי רציף יכול לסיים בלעדיו היא משהו אחר: הרגל קטן ומשותף, שמוחזק בחיים על ידי אנשים שלעולם לא היו קוראים לעצמם מוזיקאים, בכל יום חול ב־7:31.