הסולם בחלון הראווה

חנות כלי העבודה ״קסטרל ובניו״ עמדה ברחוב בל שלושים ואחת שנים, ובמשך שלושים ואחת שנים עמד בחלון הראווה שלה סולם עץ. שבעה שלבים, חיוורים מזוקן, עומדים בין המסורים, פחיות הצבע וגלילי החבל. בלילה, כשכל שאר הרחוב המרוצף החשיך, החלון נשאר מואר, והסולם עמד בו כמו מגדלור קטן מעץ. כרטיס בכתב יד לרגליו אמר “לא למכירה”. הכרטיס הצהיב והוחלף ארבע פעמים. הסולם לא הוחלף אף פעם.

הרחוב בנה את הוראות ההגעה שלו סביבו. עוברים את הסולם ופונים שמאלה. רופא השיניים נמצא שתי דלתות אחרי הסולם. נהגי מוניות הכירו את הסולם לפני שהכירו את החנות. הורים אמרו לילדים לחכות ליד הסולם, והילדים חיכו, כי זה היה הדבר היחיד ברחוב בל שמעולם לא זז. זוג אחד התעקש להצטלם מולו ביום החתונה, בגשם, מה שהצלם תיאר אחר כך כבקשה נחרצת.

עם השנים הסולם אסף סיפורים שלא עשה שום דבר כדי להרוויח. היו שאמרו שהוא היה שייך למר קסטרל הראשון. אחרים אמרו שפעם השתמשו בו כדי להציל חתול מגג הקפלה, או שאספן הציע עליו הון קטן. הבעלים לא הכחיש אף אחד מהם. הוא ניקה ממנו אבק בימי שני, סובב אותו מעט בראשון של כל חודש כדי שהאור ידהה אותו באופן שווה, ומכר המון סולמות אחרים לאנשים שנכנסו לשאול על הסולם ההוא.

כשהחנות נסגרה לבסוף, כשהבעלים הגיע לגיל שבעים וארבע והחליט שזה מספיק, השכונה שאלה יותר שאלות על הסולם מאשר על החנות. מישהו שאל אותו, סוף סוף, למה הוא היה שם. הוא אמר שבכנות מעולם לא החליט. הוא הכניס אותו בוקר אחד ב־1994 כדי לתקן מדף, השעין אותו על החלון, ואז לקוח ביקש לקנות אותו, והוא אמר לא, ואחרי זה נראה לו לא מנומס להזיז אותו.

חנות הספרים שנכנסה למקום השאירה את החלון ריק במשך שבוע. זה היה שבוע מוזר ברחוב בל. אנשים התחילו לתת הוראות הגעה ועצרו באמצע, לא בטוחים מה בא אחרי נקודת הציון החסרה. שליח הקיף את הבלוק פעמיים. ואז החלון התמלא שוב: אותו סולם, אותם שבעה שלבים, עכשיו עם ערימת ספרים על כל שלב, וכרטיס חדש בכתב יד חדש שאמר את אותן שתי מילים.

אף אחד לא שאל איפה הבעלים החדשים מצאו אותו. הבעלים הקודם השאיר אותו מאחור עם פתק מודבק לשלב העליון, והפתק מעולם לא הוקרא לאף אחד. הוראות ההגעה ברחוב בל לא היו צריכות להשתנות. עוברים את הסולם ופונים שמאלה, ואם החלון מואר, חנות הספרים פתוחה עד מאוחר.