היונה עם הכרטיס החופשי

בתחנת אשקום יש שני רציפים, ספסל אחד, שעון תחנה שממהר בדקה ויונה עם שגרה. בכל יום חול הוא מחכה בקצה הרחוק של רציף שתיים, עולה לרכבת של 7:14 דרך הדלת שנפתחת הכי קרוב אליו, נוסע תחנה אחת בדיוק עד נת׳רבי ויורד. אחר כך הוא הולך הביתה בשביל שלאורך המסילה, וחוזר לאשקום בערך ארבעים דקות אחר כך. הוא עושה את זה, ככל שמישהו מצליח לברר, כבר שש שנים. בסופי שבוע הוא לא עושה את זה.

אף אחד לא יודע מאיפה הגיע התיק. הוא הופיע בחורף השלישי שלו, קטן, חום ותפור בקפידה ניכרת, ואף פעם לא נראה פתוח. גם גשם לא עוצר אותו. בבקרים רטובים הוא יורד מהרכבת אל הרציף המבריק, מתחת לשעון ולשלט של רציף שתיים, באותה בדיוק מכובדות כמו בבקרים יבשים, מנער את עצמו פעם אחת ויוצא לדרך בשביל, כאילו מזג האוויר הוא עניין של מישהו אחר.

לצוות יש תיאוריות. מישהו מצוות הרכבת היה בטוח שהציפור מקננת בצד של נת׳רבי ופשוט התבלבל בגיאוגרפיה. מי שבודק את הכרטיסים התעקש במשך שנים שהוא עוקב אחרי נוסע מסוים שנושא כריכים. הדעה הרווחת היום היא הכי פחות רומנטית: ברכבת חם, השביל יפה, והוא מצא את ההסדר היחיד שנותן לו את שניהם.

בשנה השנייה שלו הכינו לו בקופה כרטיס חופשי. הוא מנוילן, הוא הונפק למר י. יונה מרציף שתיים, הוא תקף מאשקום לנת׳רבי, תחנה אחת, והוא תלוי על לוח המודעות, שם הוא מחודש בכל ספטמבר על ידי מי שבמשמרת. נוסעים מצלמים אותו. פעם מישהו כתב תלונה שזה לא מצחיק, ושלוש מאות אנשים כתבו בחזרה כדי להסביר, בסבלנות רבה מאוד, שזה כן.

כשהותקנו השערים האוטומטיים באביב שעבר, השרטוטים חזרו מהקבלן עם מרווח של תשעים מילימטר בתחתית שער שלוש, עם ההערה מרווח לעגלת חבילות. לאשקום מעולם לא הייתה עגלת חבילות. המרווח נבדק פעמיים מאז ועבר בשתי הפעמים, ובביקור השני נכתב ביומן כמתוכנן, וזה כבר היה אז נכון לגמרי.

מה שהתחנה באמת למדה ממנו קשה לתלות על לוח מודעות. נוסעים קבועים שנהגו לבהות בטלפונים שלהם מעיפים עכשיו מבט לאורך הרציף ב־7:13 כדי לבדוק שהוא שם. בבקרים הנדירים שבהם הוא מאחר, כל רציף שתיים משתתק ודרוך. וכשהוא עולה לרכבת, התיק קודם, כמה אנשים שמעולם לא דיברו זה עם זה מודים, לרגע, שהם מרגישים שהיום התחיל כמו שצריך.