הספסל עם השלט המוקדם

על הספסל בראש גבעת פנר יש שלט פליז קטן. כתוב עליו: למרגרט, שאהבה להיות כאן. הוא נמצא שם מאז 2019. המשפחה שלה הזמינה אותו בחיפזון, בשבוע רע מאוד, אחרי שהבינה לא נכון שיחת טלפון מבית חולים על מטופלת אחרת עם שם דומה. עד שהטעות התבררה, השלט כבר נחרט, הספסל כבר הותקן, ואף אחד לא ממש ידע איך מבקשים החזר.

מרגרט גילתה את זה באביב שאחרי, כשעלתה לגבעה בבוקר בהיר והתיישבה עליו. היא בת תשעים ואחת. היא קראה את השלט פעמיים, מזגה לעצמה כוס תה מהתרמוס, והודיעה לנוף שהנוסח מדויק לגמרי ושהיא לא תשנה בו אף מילה, חוץ אולי מהזמן הדקדוקי. אחר כך נשארה שעה, כי היא באמת, בפועל, אהבה להיות שם מאוד.

עכשיו היא עולה לשם כמעט בכל יום שלישי, כשמזג האוויר מרשה ולפעמים גם כשלא. מטיילים עוצרים לפעמים, קוראים את השלט ואומרים משהו חביב לאישה הזקנה שיושבת לידו, והיא מודה להם בחום בשם המשפחה. גבר אחד אמר לה שמרגרט נשמעת כמו אדם מקסים. היא אמרה ששמעה בדיוק את אותו הדבר. זוג צעיר השאיר פעם פרחים, והיא לקחה אותם הביתה, סידרה אותם בכד, והחזירה את הכד בשבוע שאחרי.

המשפחה הציעה פעמיים להוריד את השלט. היא לא רוצה לשמוע על זה. ספסל, היא אומרת, הוא מקום טוב שיזכרו אותך בו, ומקום טוב בהרבה שיזכרו אותך בו מוקדם, כל עוד אפשר עוד להפיק תועלת מהישיבה. הנכד שלה הציע להוסיף שורה שנייה: ועדיין אוהבת. מרגרט שוקלת את זה, אבל אומרת שאין לחץ, שהגבעה לא הולכת לשום מקום, וגם היא, בינתיים, לא.

הסיפור בדוי, אבל ספסלי זיכרון הם דבר אמיתי ומוכר. בפארקים, בשבילי מצוקים ולצד נהרות, שלטים קטנים מנציחים אנשים שאהבו נוף מסוים, וזרים עוצרים לקרוא אותם בזמן שהם מסדירים את הנשימה. זו מסורת עדינה: במקום קבר, מקום לשבת בו; במקום נאום, כמה מילים ונוף טוב. הרבה אנשים מגלים שהם לומדים משהו על חייו של אדם זר רק מכך שהם נחים במקום שבו הוא נח פעם.

השלט המקרי של מרגרט נוגע בדיוק בלב העניין. רובנו מחכים הרבה יותר מדי זמן עד שאנחנו אומרים לאנשים שאנחנו אוהבים אותם, או שמקום היה טוב יותר כי הם היו בו. אין שום סיבה שהמילים האלה יחכו לשבוע עצוב. אז אם למישהו בחיים שלכם יש ספסל אהוב, פינת חלון אהובה או מסלול הליכה אהוב, שקלו להגיד את זה עכשיו. ייתכן שכמו מרגרט, יבקשו רק תרמוס תה וקצת חברה.