תיבת הדואר שמקבלת כובע חדש בכל עונה

תיבת הדואר עומדת בפינה מחוץ לחנות לכלי עבודה, במקום שבו שני קווי אוטובוס חלוקים על לוח הזמנים, והמדרכה רטובה לעתים קרובות יותר משהיא יבשה. זו תיבת עמוד אדומה, מהסוג העגול והישן, ובמשך אחת־עשרה שנה היא הייתה תיבת דואר רגילה מכל הבחינות מלבד אחת. ארבע פעמים בשנה היא חובשת כובע.

באביב הכובע הוא קן ובו שלוש ביצים מצמר. הקיץ מביא כדור גלידה, סרוג באמצע ההמסה, נוזל במורד צד אחד. בסתיו יש כתר של עלים בשישה גוונים של כתום, ובדצמבר, בלי יוצא מן הכלל, איש שלג קטן עם גזר בגודל ציפורן. איש מעולם לא תפס את מי שסורג. הכובעים פשוט מגיעים בלילה, סרוגים ומעוצבים כך שיתאימו בדיוק לראש העגול של התיבה, ואף אחד מהם לא נשא אי־פעם פתק או תווית.

לדוור שמרוקן את התיבה יש טקס פרטי סביבם. הוא מחנה את הטנדר ליד המדרכה, מרים את הכובע, מרוקן את התיבה ומחזיר את הכובע כך שיפנה לאותו כיוון שבו מצא אותו. פעם אחת, הוא מודה, הוא החזיר את איש השלג עם הפנים לקיר, רק כדי לראות מה יקרה. עד הבוקר שלמחרת מישהו כבר סובב אותו בחזרה. מאז הוא לא ניסה שוב, ועכשיו הוא בודק את הזווית פעמיים לפני שהוא נוסע.

לבעלת החנות יש תיאוריות. במשך זמן מה היא חשדה באישה מהדירות שמעל המאפייה, שנראית לעתים קרובות עם שקית צמר. אחר כך חשדה במורה בגמלאות שמטייל עם הכלב שלו ליד הפינה בכל בוקר בשש. שניהם הכחישו, באותה דרך מיוחדת שבה אנשים מכחישים דברים שהיו די שמחים לעשות. מאז החליטה בעלת החנות שהיא לא באמת רוצה לדעת, והיא מחזיקה מאחורי הדלפק קופסה קטנה של אטבים רזרביים, למקרה שכובע יצטרך אחיזה ברוח.

מה שמדהים בשקט הוא לא הסריגה. זה שבמשך אחת־עשרה שנה וארבעים וארבעה כובעים, בפינה סואנת בלי מצלמה ובלי מנעול, אף כובע לא נעלם. אנשים עוצרים. ילדים מבקשים שירימו אותם כדי לראות טוב יותר. תיירים מצלמים ומשלשלים מכתבים שלא תכננו לשלוח. נראה שכולם הסכימו, בלי לדבר על זה אף פעם, שהכובעים שייכים לתיבת הדואר, ותיבת הדואר שייכת לפינה.

בבוקר הגשום הראשון של כל עונה חדשה, קהל קטן מתחיל להתאסף לפני שהחנות נפתחת, ומחכה לראות מה הגיע. אף אחד לא ארגן את זה. אף אחד לא היה קורא לזה אירוע. אבל לכמה דקות, פינת רחוב מלאה בזרים עומדת בגשם ומביטה באותו דבר, ואז ממשיכה ביומה, קצת יותר חמימה משהייתה.