נהג האוטובוס שחיכה לרצה

יש אישה במעיל כתום שרצה לתפוס את האוטובוס של 7:42. לא כל בוקר, אבל בממוצע ארבעה בקרים מתוך חמישה, ותמיד באותה צורה: מעבר לפינה ליד תיבת הדואר, תיק תלוי לרוחב הגוף, יד אחת מורמת בתנועה שהיא חצי התנצלות וחצי בקשה. אף אחד באוטובוס מעולם לא הסכים מה בדיוק התנועה אומרת, אבל כולם באוטובוס ראו אותה, ובבקרים מושלגים מתלווה אליה החלקה נחושה מאוד.

הנהג רואה אותה במראה עוד לפני שהיא מגיעה לפינה, כי במשך השנים הוא למד בדיוק באיזו שנייה להסתכל. הוא אף פעם לא יוצא מוקדם, והוא אף פעם לא עובר על הכללים. הוא פשוט משאיר את הדלת פתוחה עוד רגע ומוצא משהו שדחוף לבדוק במכונת הכרטיסים, במשך כאחת־עשרה שניות, בערך ארבעה בקרים בשבוע. מכונת הכרטיסים מעולם לא הייתה צריכה בדיקה בשום שעה אחרת של היום.

אף אחד מעולם לא דיבר על ההסדר הזה. היא מעולם לא הודתה לו, כי להודות לו פירושו לומר את זה בקול, ולומר את זה בקול היה הופך את זה לטובה במקום פשוט לדרך שבה הבוקר מתנהל. אז היא עולה, מתנשפת, מעבירה את הכרטיס, מנערת את השלג מהשרוולים ואומרת בוקר טוב בדיוק באותו קול כמו כולם. הוא עונה לה בוקר טוב, בדיוק באותו קול שהוא משתמש בו לכל השאר.

הקבועים שיושבים מקדימה יודעים היטב. האיש במושב השלישי נראה בודק את השעון שלו ב־7:42, ואז מחזיר אותו בלי מילה, ארבעה בקרים בשבוע, כבר שנתיים וחצי. תלמיד אחד שאל פעם בקול למה עוד לא זזים, ושלושה נוסעים שונים אמרו לו, בשקט רב, שמחכים למכונת הכרטיסים. מאז הוא לא שאל שום שאלה, ועכשיו הוא מסתכל על הפינה ליד תיבת הדואר יחד עם כל השאר.

הסיפור בדוי, אבל חסדים קטנים ושקטים כאלה הם חלק מהחיים היומיומיים באוטובוסים, ברכבות וברחובות בכל מקום. נהג מחכה לנוסע שרץ, זר מחזיק דלת, שכן מפנה את השלג מהשביל של הבית הסמוך בלי להזכיר את זה. על הרבה מהמחוות האלה אף פעם לא מדברים, וזה חלק מהקסם שלהן. הן עובדות כי אף אחד לא עושה מהן עניין, והן הופכות נסיעה שגרתית לקצת יותר אנושית בשביל כל מי שרואה.

אז אם פעם אתם תהיו אלה שרצים לאוטובוס, יד באוויר, והדלתות נשארות פתוחות בדיוק מספיק זמן, תגידו בוקר טוב כמו כולם ותתיישבו. ואם פעם אתם תהיו אלה שיכולים לחכות אחת־עשרה שניות למישהו אחר, אולי שווה לעשות את זה. לוח הזמנים ישרוד, הנוסעים יבינו, ואי־שם מקדימה, איש במושב השלישי יחזיר בשקט את השעון שלו למקום.