האדנית שפונה לתחנת האוטובוס

לתחנת האוטובוס ברחוב אולדרגייט אין הרבה מה להציע. עמוד, לוח זמנים בנרתיק פלסטיק שרוט, חצי סככה, ונוף של סוכנות נסיעות סגורה בתריס שמפרסמת את אותם שבועיים בכרתים מאז שמישהו זוכר. בקיץ ההמתנה היא שתים־עשרה דקות. בפברואר היא ארוכה יותר, לא משנה מה אומר לוח הזמנים. ובתשע השנים האחרונות, כל מי שעומד שם מסתכל על פרחים.

הם שייכים לדירה בקומה השלישית מעל בית המרקחת, והם שתולים הפוך. אדנית בדרך כלל מסודרת בשביל מי שהיא שלו. הצד היפה פונה פנימה, הפריחה נוטה מעל אדן החלון לכיוון המטבח, והרחוב מקבל את הגבעולים. האדנית הזאת פונה החוצה. בכוונה, לגמרי החוצה, הגבוהים מאחור, המשתלשלים גולשים למטה לכיוון המדרכה, מסודרים כמו חלון ראווה קטן בשביל קהל של אנשים שכולם נזהרים לא להיפגש במבט זה עם זה.

האיש שהתחיל את זה פרש מהרכבת ובילה חורף ארוך אחד בהבחנה, מאחורי וילון התחרה שלו, שלאנשים בתחנה אין מה לעשות עם העיניים. הם הסתכלו על לוח הזמנים שכבר קראו. הם הסתכלו על הנעליים שלהם. באפריל הוא קנה אדנית, שק קומפוסט, ולפי עצת שכנה שהבינה בדברים האלה, ארבעים פקעות. הוא תלה את האדנית כשהיא פונה לרחוב וחזר פנימה לראות מה יקרה, וזה היה כלום, במשך חמישה שבועות.

אחרי זה היא פעלה לפי לוח שנה משלה. נרקיסים במרץ, כשאף דבר אחר ברחוב עוד לא טרח. גרניום ולובליה לאורך הקיץ, מושקים בשבע בבוקר בקנקן, כי מזלף לא נכנס דרך החלון. רקפות קטנות באוקטובר, שהן קשוחות יותר ממה שהן נראות. בדצמבר הוא ויתר על פרחים לגמרי והעמיד שרשרת אורות באדמה הריקה, וחצי רחוב התלונן שזה גורם לשאר רחוב אולדרגייט להיראות מוזנח, וכולם הבינו שפירוש הדבר תודה.

באביב של השנה הרביעית הוא עבר לגור אצל בתו. האדנית השחימה במשך אחד־עשר ימים בדיוק. ואז היא הייתה שוב מלאה, ואף אחד מעולם לא קבע כמו שצריך מי עשה את זה ראשון, כי שני אנשים נפרדים טענו לכך בשקט ושניהם משקרים.

היום היא פועלת לפי תורנות שאף אחד מעולם לא כתב. הרוקח משקה אותה בשבועות יבשים, בנימוק שהצינור כבר בחוץ. האישה ממספר 40 אחראית על הפקעות ונחרצת לגבי הזנים. תלמיד י״ב שתופס שם את אוטובוס בית הספר מסובב את הגבעולים המשתלשלים בחזרה קדימה כשהרוח שיטחה אותם, ויעדיף להידרס מאשר להודות בזה.

אין שום דבר קסום באדנית, אבל יש בה משהו מסורבל באמת, והסרבול הוא העניין. פרחים מפנים את הפנים שלהם לאור, כך שאדנית בחזית רחוב מואר רוצה ממילא להסתכל החוצה, ומי ששותל אותה ככה מבלה את כל הקיץ ליד כיור המטבח ומסתכל על הגב של הגבעולים. אתם מקבלים את ההשקיה, את הקומפוסט מתחת לציפורניים ואת הכנימות. כל השאר מקבלים את הפרחים.

וזה תיאור הוגן של רוב המעשים הטובים הקטנים והציבוריים, ושל הסיבה שכל כך קשה לזהות אותם מבפנים. ספסל שמוטה לכיוון נוף. גדר חיה שגזומה נמוך מספיק כדי לראות מעליה. אור שנשאר דלוק במרפסת בסמטה חשוכה. אף אחד מהם לא מוכרז, על אף אחד מהם לא מודים, וכמעט כולם מכוונים לאנשים שמי שאחראי עליהם לעולם לא יפגוש, שעומדים איפשהו עם שתים־עשרה דקות למלא.