בדיון — הומצא בשביל הכיף
פריפרייז: חזרה על שיחת טלפון לפני שמחייגים
(ש״ע) החזרה השקטה והקפדנית על המשפט הראשון של שיחת טלפון, שמלוטש חמש פעמים לפני החיוג ונשכח ברגע שמישהו אומר הלו.
פריפרייז (ש״ע): החזרה השקטה והקפדנית על המשפט הראשון של שיחת טלפון, שמלטשים אותו כמה פעמים לפני החיוג ונוטשים אותו ברגע שמישהו עונה. בדרך כלל עושים את זה על קצה המיטה או ליד שולחן המטבח, כשהטלפון מונח עם המסך כלפי מעלה, כוס תה מתקררת לידו, והמספר כבר מוקלד אבל עוד לא נלחץ.
לפריפרייז טוב יש מבנה מסודר. קודם באה הברכה, חמה אבל לא חמה מדי. אחר כך השם שלכם, שנאמר בבירור למקרה שהקו גרוע. אחר כך סיבת השיחה, מקופלת למשפט אחד מסודר בלי שום הפסקה: הייתם רוצים להעביר את התור של יום חמישי לשעות אחר הצהריים, אם זה אפשרי בכלל. זה נשמע מצוין. אתם אומרים את זה שוב, בשקט, למקרר. זה נשמע אפילו טוב יותר.
ואז מתחיל הליטוש. ״רציתי לבדוק״ הופך ל״רציתי לשאול״, ואז שוב ל״רציתי לבדוק״. המילה ״אולי״ נמחקת כי היא נשמעת לחוצה, ומוחזרת כי היא נשמעת מנומסת. בסביבות הגרסה הרביעית מופיעים נאומים קטנים נוספים לכל תשובה אפשרית. אם יום חמישי אחר הצהריים מלא, תציעו את יום שישי. אם יבקשו מספר אסמכתה, הוא במכתב, שמונח על השולחן, מתחת לתה.
הרגע עצמו קצר מאוד. הטלפון מצלצל פעמיים. קול עליז אומר משפט שלם משלו, עם שם המרפאה, השם שלו ושאלה, וכל המילים של הפריפרייז עפות בבת אחת, כמו דרורים משיח. מה שיוצא במקומן הוא ״אה, שלום, כן, היי״, וזה נכון אבל לא מועיל, ואחריו סיבת השיחה בסדר הלא נכון.
יש סוגים מוכרים. הפריפרייז למשיבון הוא הקשה ביותר, כי מתאמנים עליו בשביל אדם ומגישים אותו לצפצוף, בלי אף אחד שיחלץ אתכם באמצע משפט. הפריפרייז המחומם קורה כשהקו תפוס, וצריך להחזיק את כל הנאום מוכן עוד עשר דקות. הפריפרייז של העונים שייך למי שמרים את הטלפון, וכולו אמירת ״הלו״ בקול שנשמע עסוק אבל ידידותי.
אחר כך מתברר שהשיחה עברה כמעט תמיד מצוין. התור הועבר. האדם בצד השני היה אדיב ולא שם לב לשום דבר. רק אתם יודעים על יצירת המופת הנטושה, שעדיין יושבת לכם בראש, מילה במילה, בלי לאן ללכת.
הרעיון האמיתי שמאחורי המילה
לדבר עם עצמנו בשקט זה דבר רגיל לגמרי. פסיכולוגים קוראים לזה דיבור פנימי, ורוב האנשים משתמשים בו כל יום כדי לתכנן, לזכור ולהתכונן לדברים. חזרה על משפט לפני שאומרים אותו היא פשוט דיבור פנימי שעושה את עבודתו הרגילה: הוא מאפשר לנסות את המילים לפני שמישהו שומע את הטיוטה הראשונה.
שיחת טלפון גורמת לחזרה להרגיש נחוצה יותר, כי הקול הוא כל מה שיש. פנים אל פנים, הנהון או חיוך מראים איך הדברים מתקדמים ונותנים רגע למצוא את המילים הבאות. בטלפון האותות האלה נעלמים, והצד השני בדרך כלל מדבר ראשון, במילים שלו, כך שכל תסריט פוגש שיחה שלא בשבילה הוא נכתב. בגלל זה התוכנית מתפרקת, ובגלל זה גם זה כמעט לא משנה: שיחה אמיתית בונים שני אנשים, תשובה אחר תשובה, ואף אחד בצד השני לא ציפה לנאום.