ניימפוג

ניימפוג (נֵיים־פוֹג), שם עצם. היעלמות פתאומית ומוחלטת של שם מהראש, שקורית בנאמנות ברגע שבו השם נחוץ, ובשום רגע אחר. אתם עומדים ברחוב הומה עם שני אנשים שאתם מחבבים. אתם מסתובבים, פותחים את כף היד ומתחילים את ההיכרות בביטחון רב. ואז, איפשהו בין התנועה למשפט, השם פשוט עוזב. הוא לא דועך. הוא הולך, בבת אחת, כמו אור שכבה בחדר אחר.

המילה מחברת את name, שם באנגלית, עם fog, ערפל, במובן של יורדי הים: משהו שמגיע בלי אזהרה, מסתיר את כל מה שקרוב, ומתפזר ברגע שזה כבר לא משנה. ניימפוג אינו שכחה אמיתית. השם לא הלך לשום מקום. הוא עומד ממש מחוץ לחדר, בטוח לגמרי, ומחכה בנימוס שההיכרות תסתיים כדי שיוכל לחזור פנימה ולגרום לכם להרגיש טיפשים. הוא יחזור. הוא פשוט לא יחזור בזמן.

כל האכזריות היא בתזמון. ניימפוג אף פעם לא תוקף בזמן שאתם חושבים על האדם, אומרים את שמו למישהו אחר או כותבים אותו על כרטיס ברכה. הוא מחכה לכף היד הפתוחה, לחצי הסיבוב ולמילים ״זה...״, ומגיע בדיוק ברווח שביניהם. כל ניסיון חילוץ רק מחמיר את המצב. ״אחי״ לא מטעה אף אחד. ״אתם כבר מכירים, נכון?״ מטעה עוד פחות. והשאלה ההרסנית ״נפגשתם?״ מזמינה את האדם השני לספק את השם בעצמו, ומוכיחה לכל הנוכחים שאתם לא הצלחתם.

שימוש: ״הוא הגיע עד ׳זה...׳ ונכנס לניימפוג כל כך מוחלט שהציג את גיסו מזה אחת־עשרה שנה כעמית לעבודה. השם חזר, בלי שקראו לו ובלי שום תועלת, ארבעים דקות אחר כך באוטו.״ צורות קרובות: פוגשייק, לחיצת היד שנמשכת יותר מדי בזמן שאתם מחפשים שם, וניימפוג הפוך, כשאתם זוכרים בדיוק את שמו של זר ולא מצליחים להיזכר בשם שלכם.

מאחורי הבדיחה עומדת חוויה שכמעט כולם מכירים. שמות הם כנראה מהדברים הקלים ביותר לאבד לרגע, במיוחד כשאנחנו תחת לחץ קטן, במקום רועש, או מנסים לעשות כמה דברים בבת אחת, כמו לחייך, להחוות בידיים ולהחזיק שיחה. ככל שאנחנו דואגים יותר לשכוח, כך השם חומק יותר, ולעתים קרובות מאוד הוא חוזר אחר כך, ברגע שהפסקנו לנסות לתפוס אותו.

אז אם ניימפוג תוקף, הדרך האדיבה ביותר לצאת ממנו היא כנות. אמרו בחיוך שהראש שלכם התרוקן הרגע, ובקשו משני האנשים להציג את עצמם. כמעט כולם היו שם, ורובם יצחקו איתכם ולא עליכם. עוד יותר טוב: פנו לאדם שאתם מכירים, אמרו ״אני כל כך רוצה שתכירו חבר שלי״, ותנו לו להשלים את המשפט. השם יחזור עד שתגיעו לאוטו.