לאן נעלם החיק כשקמים?

החיק הוא מקום של ממש. מניחים עליו דברים, חתולים מתיישבים בו, צלחות מתאזנות עליו, ומקריאים בו סיפורים לילדים. יש לו גבולות. הוא יכול להיות מלא. ובכל זאת, כשקמים הוא לא הולך לשום מקום, כי אין לו לאן ללכת. הוא פשוט מפסיק להתקיים, וזה דבר מוזר הרבה יותר בשביל מקום.

התשובה המסודרת היא שהחיק מעולם לא היה חפץ מלכתחילה. המילון האטימולוגי המקוון מסגיר את זה בהגדרה של המילה האנגלית lap: מאז שנת 1300 בערך היא מציינת את החלק העליון של הרגליים של אדם יושב. תורידו את האדם היושב, ולמילה כבר אין על מה להצביע. במילים אחרות, החיק הוא לא חלק מאיתנו אלא צורה שאנחנו יוצרים.

זה מכניס אותו לאותה משפחה של אגרוף, חיבוק או תור. אף אחד מהם לא עשוי מחומר נוסף. אגרוף הוא יד שעושה משהו; חיק הוא שתי רגליים בזווית, שמסכימות לרגע קצר להיות רהיט. פותחים את היד, והאגרוף נעלם. קמים, והחיק הולך באותה דרך, בלי להשאיר אפילו פירור אחד כהוכחה שהיה שם אי־פעם.

גם למילה עצמה הייתה היסטוריה נודדת במפתיע. לפי המילון האטימולוגי המקוון Online Etymology Dictionary, המילה האנגלית lap באה מהמילה באנגלית עתיקה læppa, שפירושה כנף הבגד או שוליו. בסביבות שנת 1300 היא עברה לציין את החלק העליון של הרגליים של אדם יושב. כך שהחיק האנגלי התחיל כפיסת בד והפך לחלק מהגוף, אבל רק לחלק שמופיע כשיושבים. אותו מילון מתעד את הביטוי lap of luxury, ״בחיק המותרות״, כבר משנת 1760, והוא נשען על הרעיון של מקום שבו מישהו או משהו מוחזק ומוקיר.

תחושת ההחזקה הזאת היא מה שהופך את החיק לחשוב כל כך, בשביל דבר זמני כל כך. לילד קטן, החיק של הורה או של אדם שהוא אוהב הוא פעמים רבות המושב הנוח ביותר בבית. המילון האטימולוגי המקוון מונה את המילים האנגליות שצמחו ממנה, וביניהן laptop, המחשב הנייד שנועד להיות מונח שם, ו־lapdog, כלב קטן שמגדלים לשם חברה. מעט מקומות שנעלמים כמה פעמים ביום זוכים למוניטין כזה.

החתול הוא הצד הכן ביותר בכל הסיפור. לא אכפת לו של מי החיק, רק שהופיע אחד, ובדרך כלל הוא כבר עליו תוך שניות. אז שום דבר לא הולך לאיבוד כשקמים. אבל כדאי לשים לב, לפחות פעם אחת, שאנחנו מסתובבים עם מקום שקיים רק כשאנחנו יושבים בשקט, ושיצורים אחרים בבית מחכים כל היום שהוא יופיע שוב.