למה הדרך חזרה תמיד קצרה יותר?

אתם נוסעים לכפר שמעולם לא ביקרתם בו, והכלב יושב לצדכם במושב הנוסע. הנסיעה נמשכת שעה ואיכשהו מרגישה כמו הרבה יותר. ואז אתם מסתובבים ונוסעים הביתה, באותם כבישים, בפחות או יותר אותה תנועה, והשעה נגמרת עוד לפני שסיימתם לחשוב על ארוחת הצהריים. שום דבר בכביש לא השתנה, ובכל זאת רק אחת משתי השעות הרגישה ארוכה.

התחושה נפוצה מספיק כדי שיהיה לה שם: אפקט נסיעת החזור. לפי אתר ScienceDaily, מחקר בהובלת נילס ואן דה ון מאוניברסיטת טילבורג שבהולנד, יחד עם מייקל רוי מקולג׳ אליזבת׳טאון בפנסילבניה, בחן אותו ב־2011. כ־350 אנשים יצאו לנסיעה באוטובוס או באופניים, או צפו בסרטון של מישהו שרוכב באופניים. בממוצע, המשתתפים הרגישו שנסיעת החזור עברה מהר ב־22 אחוזים מנסיעת ההלוך. העבודה פורסמה בכתב העת Psychonomic Bulletin & Review.

ההסבר המתבקש הוא היכרות: בדרך חזרה אתם מכירים את המסלול, אז אולי הוא עובר מהר יותר. אבל החוקרים מצאו שזה לא יכול להיות כל הסיפור. אפקט נסיעת החזור הופיע גם כשאנשים חזרו בדרך אחרת באותו אורך. כפי שניסח זאת הדיווח ב־ScienceDaily, לא צריך לזהות מסלול כדי לחוות את האפקט.

ההסבר שלהם נוגע לציפיות. אנשים נוטים להמעיט בהערכת משך נסיעת ההלוך, ולכן היא מרגישה ארוכה. על סמך התחושה הזאת הם מצפים שגם נסיעת החזור תהיה ארוכה, והיא מתבררת כקצרה ממה שציפו. החוקרים בדקו זאת ישירות: כשנאמר מראש לקבוצת משתתפים אחת שהנסיעה הקרובה תיראה ארוכה, אפקט נסיעת החזור נעלם.

מחקר מאוחר יותר הוסיף תפנית. ב־2015 פרסמו אוזאווה, פוג׳י וקוזאקי מחקר בכתב העת PLoS ONE, שמצא שנסיעת החזור מורגשת קצרה יותר רק בדיעבד, כלומר אחר כך, כשאנשים מביטים לאחור. כשהזמן הוערך במהלך הנסיעות עצמן, לא היה הבדל. החוקרים גם מדדו את פעילות הלב, ומצאו שפעילות מערכת העצבים הפאראסימפתטית, החלק הקשור למנוחה, הייתה קשורה לאופן שבו אנשים העריכו את הזמן לאחר מכן.

אז הדרך חזרה לא באמת קצרה יותר, וברגע עצמו היא אולי אפילו לא מרגישה קצרה יותר. היא מתקצרת בזיכרון, כשמשווים אותה לנסיעת ההלוך הארוכה שאכזבה אתכם זה עתה. ומכאן עצה קטנה ומעט לא מעשית: אם אתם רוצים שהנסיעה הביתה תטוס, צפו שהנסיעה לשם תהיה ארוכה. והכלב, שאין לו שום ציפיות לגבי לוחות זמנים, כנראה נהנה משני החצאים בדיוק באותה מידה.