שופט השרוכים

שופט השרוכים הוא משרוקית פלסטיק קטנה שמתלבשת על החלק העליון של נעל הספורט ומשגיחה על השרוכים בריכוז חסר מצמוץ של שופט ספורט. ברגע שהפפיון מתחיל להתרופף, היא שורקת שריקה חדה, מרימה כרטיס צהוב זעיר על קפיץ, ומסרבת לתת לכם לעשות עוד צעד אחד בכבוד עד שהעניין מוסדר.

אף אחד לא ביקש את זה. רוב האנשים יודעים כבר כששרוך נפתח, בדרך כלל כי הם בדיוק דרכו עליו. הממציא, לעומת זאת, הרגיש שהרגע ראוי ליותר טקסיות. המכשיר שומר עכשיו רישום מלא של כל עבירה, כולל עבירות חוזרות, זמן שבילו על הברכיים על המדרכה, ומספר הפעמים שהובטח קשר כפול ולא קוים. כרטיס צהוב שני באותו יום מוציא כרטיס אדום, ושתיקה קצרה ומאוכזבת.

בניסויים התברר שהשופט לא פופולרי ברחובות סואנים, שם שריקה פתאומית גורמת לזרים גמורים לעצור באמצע צעד ולבדוק את הנעליים שלהם. ניסוי אחד ברחוב קניות צפוף עצר אחד־עשר אנשים בבת אחת, לאף אחד מהם לא היה שרוך רופף, וכולם הביטו זה בזה בחשדנות עמוקה. המכשיר גם התקשה עם נעליים בלי שרוכים, שבהן הוא רואה סוג של רמאות, ועם מגפי גומי, שאותם הוא פשוט מסרב לשפוט.

הפעוטות היו המבחן הקשה ביותר. תוך דקות הם גילו שמשיכה מכוונת בשרוך מוציאה שריקה וכרטיס צהוב בכל פעם מחדש, והכריזו שזה המשחק הכי טוב שהומצא אי־פעם. משפחה אחת דיווחה על ארבעים ושלוש אזהרות עוד לפני סוף השביל בגינה. מאז הוסיף הממציא הגדרה שמתעלמת מכל מי שנמוך משולחן מטבח, ועד עכשיו עקפו אותה בעמידה על מדרגה.

הדבר האמיתי שמאחורי הבדיחה הוא כמה קטנה ועקשנית היא מיומנות קשירת השרוכים. כמעט כולם לומדים אותה פעם אחת, בילדות, ממישהו סבלני שכורע מולם, וכמעט אף אחד לא זוכר את השיעור אחר כך. זו אחת המשימות שמרגישות בלתי אפשריות במשך שבועות ואז נעשות אוטומטיות כל כך שאנחנו שוכחים שהן היו קשות אי־פעם. החלק המסובך הוא הלמידה, לא הקשר. כל מי שראה ילד בן חמש מתרכז בפפיון הראשון שלו, הלשון בחוץ ושתי הלולאות מורמות סוף־סוף בניצחון, יודע בדיוק כמה גדול הרגע הזה.

וכאן השופט סוף־סוף מקבל משמעות: סבא או סבתא שמלמדים ילד קטן לקשור שרוכים בפעם הראשונה. כל פפיון שהושלם זוכה לצפצוף כפול ועליז ולכרטיס ירוק קטן, וכך שיעור מתסכל הופך למשחק שכולם מנצחים בו. הוא מיותר לגמרי, ובכל זאת כמה משפחות מסרבות עכשיו לצאת לטיול בלעדיו.