השלט שמחביא את עצמו

הביתי הוא שלט טלוויזיה בכל מובן רגיל. כפתורי גומי, אחד אדום בפינה השמאלית העליונה, עין אינפרא־אדום באף, ושתי סוללות AA שיחיו בנוחות יותר מהספה. מה שמייחד אותו נמצא מתחת: זוג זחלי גומי קטנים, ושעון. באחת־עשרה בכל לילה, בכל מקום שבו השאירו אותו, הביתי נוסע בעצמו לרווח שבין כריות הספה, מתמקם, וישן שם עד שמישהו מחפש אותו.

היצרנים רואים בזה מעשה של כנות ולא של שובבות. שלט ילך לאיבוד, הם מנמקים; השאלה הפתוחה היחידה היא אם הוא ילך לאיבוד ברשלנות או כמו שצריך. היעלמות מקרית היא תעלומה, ותעלומות לוקחות עשרים דקות וכוללות הרמה של הכלב. היעלמות מתוכננת היא פגישה קבועה. אתם כבר יודעים איפה הוא. אתם רק צריכים להכניס את היד.

זו מכונה מתחשבת. היא אף פעם לא נוסעת יותר ממטר וחצי, כך ששום דבר לא נגמר במסדרון. חיישן אור קטן משאיר אותה בלי תזוזה כל עוד מישהו בחדר, כי היא רואה בתמרון עניין פרטי. היא הולכת בדרך הקצרה, מעל השמיכה ולא סביבה, במהירות של חילזון שיש לו לאן ללכת. כשהיא מגיעה היא מזמזמת צליל נמוך ומרוצה אחד, שהמדריך קורא לו צליל ההתמקמות ושאף אחד מעולם לא שמע.

לא בכל סלון יש רווח מתאים, אז יש רשימת גיבוי, מודפסת במדריך לפי סדר עדיפות: בין הכריות, מתחת לעיתון, מתחת לנעל בית נטושה אחת, ובבית של רצפות קשות ודעות נחרצות, מיטת הכלב. בעלי ספות עור מדווחים שהביתי מסתובב זמן מה כמו חתול, לא מוצא שום דבר שיחזיק אותו, וחוזר לשולחן הסלון כשהוא נראה, הם מתעקשים, קצת פגוע.

השליפה היא החלק הטוב. בבוקר אתם מחליקים יד לרווח שבין הכריות ויוצאים עם השלט, חופן מטבעות, סיכת שיער, צבע עפרון שנשחק עד בדל, ופינה של פאזל שוויתרתם עליו במרץ. לקוחות מתארים את זה כדבר הקרוב ביותר לאוצר שהסלון שלהם הניב כבר שנים, וזו בדיוק הביקורת שהיצרנים קיוו לה.

דגם הדלוקס לומד. הוא רושם אילו מקומות מסתור עיכבו אתכם הכי הרבה ומתחיל בשקט להעדיף אותם, כך שאחרי שבועיים קשה למצוא אותו באופן מדיד יותר מביום שקניתם אותו. תלונות על כך נענות במכתב קצר שמסביר שהביתי פועל כמתוכנן, ומצורפת אליו סוללה רזרבית לחיפוש.

מתחת לבדיחה יושבת בעיית החפצים הכי רגילה שיש. שלטים באמת נעלמים, ולא כי הם זזים. אנחנו מניחים אותם כשתשומת הלב שלנו נמצאת במקום אחר לגמרי, באמצע משפט, בפתח, עם העיניים עדיין על המסך, ופעולה שאף אחד לא צפה בה לא משאירה שום דבר לזכור. הזיכרון לא נכשל. אף פעם לא נוצר זיכרון.

הספה עושה את השאר בלי שום עזרה ממנוע. הרווח בין הכריות הוא חריץ צר עם משפך רחב מעליו, וכל דבר שמאוזן על משענת יד או על קצה מושב מגיע לשם בסופו של דבר, יחד עם המטבעות וצבעי העפרון. לכן קיימת בכלל תעשייה קטנה שלמה של נרתיקים לשלטים, רפידות סקוטש, ווים ומחזיקי מפתחות מצפצפים. הביתי פשוט מפסיק להעמיד פנים שהשלט אי פעם עמד להישאר על השולחן.