מחזיק המפתחות שאפשר למצוא

מחזיק המפתחות שאפשר למצוא הוא תליון אלומיניום קטן, בערך בגודל של מפתח, עם נורה אחת ורמקול זעיר מאוד. בפנים יש חיישן שמזהה מגע של עור. ברגע שיד מרימה את מחזיק המפתחות מהשולחן, הוא מתחיל לצפצף, לזהור בכתום־ענבר ולרטוט, ושולח מעגלי אור מסודרים ברחבי החדר. כשהוא מונח בכל מקום אחר, הוא שקט לגמרי וחשוך לגמרי.

אף אחד לא ביקש את זה. הבעיה האמיתית, למצוא מפתחות שאבדו, היא בעיה קשה: היא דורשת רדיו, רשת, סוללה טעונה וטלפון שלא נעלם גם הוא. מחזיק המפתחות שאפשר למצוא לא פותר שום דבר מזה. הוא צריך חיישן וסוללת מטבע אחת, והסוללה מחזיקה שנים, כי כמעט כל הזמן המכשיר לא עושה שום דבר.

ההוראות כנות להפליא. שלב ראשון: אבדו את המפתחות. שלב שני: חפשו בבית. שלב שלישי: כשמצאתם את המפתחות, הרימו אותם, ואז מחזיק המפתחות יאשר, בקול רם ובאורות, שהם נמצאו. הסוקרים הראשונים תיארו אותו כמוצר הכי בטוח בעצמו שהיה להם אי פעם. אחד קרא לו גלאי עשן לדברים שכבר קרו. אחר ציין שהוא עובד מצוין גם כתזכורת לכך שאתם, ברגע זה ממש, מחזיקים את המפתחות שלכם, למקרה שזה פרח מזיכרונכם.

החלק המוזר הוא למה אנשים משתמשים בו בפועל. יש סוג מסוים של דאגה שהולך ככה: אתם עומדים בפתח, לא זוכרים אם לקחתם את המפתחות, והיד שלכם כבר בכיס ומחזיקה אותם. מחזיק המפתחות עונה על זה מיד. הוא לא יכול להגיד לכם איפה המפתחות. הוא יכול להגיד לכם שהם כבר אצלכם, וזו שאלה אחרת, ומתברר שהיא נשאלת הרבה יותר.

הדבר האמיתי שמאחורי הבדיחה הוא שהרבה מהחיפושים שלנו הם בכלל לא חיפושים. הם בדיקות. אנשים טופחים על הכיסים ביציאה, חוזרים לבדוק דלת שהם די בטוחים שנעלו, ומסתכלים פעמיים על כיריים שהם יודעים שכבויות. הדאגה היא רק לעתים רחוקות שמשהו אבד. היא שאנחנו לא זוכרים שעשינו את הדבר הרגיל שאנחנו תמיד עושים, כי עשינו אותו בלי לשים לב.

לקוחה אחת כתבה שהיא הפסיקה לאבד את המפתחות שלה לגמרי. כשנשאלה איך, היא הסבירה שהרעש כל כך מעצבן שעכשיו היא תולה אותם על הוו ברגע שהיא נכנסת, רק כדי שזה ייפסק. היצרן אימץ את זה בשקט כעקרון הפעולה של המוצר, ועכשיו הוא מודפס על הקופסה.