משחק השחמט שלקח אחד־עשר חודשים ושני זרים

בפינה הצפונית של פארק אשבי יש שולחן שחמט מאבן, מתחת לעץ טיליה, עם המשבצות משובצות בחלק העליון בשני גוונים של גרניט וספסל נמוך משני הצדדים. הוא שם מאז 1968. הכלים לא מסופקים ומעולם לא סופקו, כך שברוב חייו השולחן היה מקום להניח עליו קפה בזמן שקושרים שרוך. אבל מאז אוקטובר שעבר, יש עליו משחק.

אף אחד לא סידר את זה. גבר במעיל ירוק, שהלך בדרך הארוכה הביתה מתחנת האוטובוס, מצא ערכת שחמט בחנות יד שנייה בשני פאונד, ובהיעדר מקום מסוים שהיה צריך להיות בו, סידר אותה על השולחן ושיחק את המסע הראשון. הוא השאיר את הכלים איפה שעמדו, מתוך הנחה סבירה שעד הבוקר הם יהיו מפוזרים בערוגה. הם לא היו. לרגלי הלבן נענו.

הכללים מעולם לא נכתבו, כי שני האנשים שמשחקים מעולם לא דיברו. זזים כשעוברים. זזים פעם אחת. אם זה לא התור שלכם, מסתכלים זמן מה וממשיכים ללכת. המעיל הירוק עובר בפארק בימי שלישי וחמישי. מישהו אחר עובר שם בשלב כלשהו ברוב סופי השבוע, ולפי האיש שמטאטא את השבילים זו אישה עם עגלת קניות אדומה, אף שהוא מעולם לא ראה את שניהם בפארק באותו זמן.

הפארק התעניין כמעט מיד. הגנן הפסיק לטאטא את הכלים כשכיסח את הדשא והתחיל לכסח סביב השולחן. מישהו הכביד על הלוח בארבע אבנים קטנות בפינות אחרי שבוע סוער בפברואר. כשצריח נעלם באביב, צריח עץ הופיע במקומו תוך שבוע, מגולף ביד וגדול מדי באופן מורגש, ואף אחד מהשחקנים מעולם לא הכיר בו, והמשחק פשוט המשיך עם צריח אחד שלא מתאים לשום דבר אחר על הלוח.

יש עכשיו צופים, וייתכן מאוד שהשחקנים לא יודעים. שני גברים בשנות השבעים שלהם מנהלים מחלוקת קבועה על העמדה, מקצוות מנוגדים של אותו ספסל. בית הספר היסודי ברחוב קרוס מוריד את חוג השחמט שלו לשם פעם בשליש כדי להסתכל על הלוח ולהתווכח עליו. האישה שמנהלת את דוכן הפרחים ליד השער מצלמת את העמדה בכל פעם שהיא נזכרת, ויש לה, לפי הספירה שלה, ארבע מאות ותשע תמונות של לוח שחמט.

אחרי אחד־עשר חודשים המשחק הגיע לסיום איטי כל כך שהוא כמעט גאולוגי. לכל צד יש מלך, פיזור של רגלים וכלי אחד שחשוב, ואף אחד מהם לא יחליף אותו. הדעה המקובלת בספסל היא שהמשחק תיקו, ושהוא תיקו מאז יוני. אף אחד לא סיפר לאף אחד מהשחקנים. בחלקו כי אף אחד לא יודע איך, ובחלקו כי כולם מסכימים שזה יהיה דבר משונה ולא נחמד לעשות.

החלק שגורם לכל ההסדר לעבוד הוא החלק שנראה כמו כלום: אף אחד מהם מעולם לא נאלץ לחכות. משחק שהיה לוקח עשרים דקות מעבר לשולחן לקח אחד־עשר חודשים מעבר לפארק, והוא שורד בדיוק כי אף אחד לא יושב ממול, מצפה לתשובה, מסתכל בשעון. אותו מנגנון שקט מחזיק הרבה דברים רגילים — הפתק שנשאר על שיש המטבח, המכתב שתענו עליו ביום ראשון, השכן שמחזיר את הסולם באוקטובר ומקבל תודה כאילו הקדים. תסירו את הלחץ לענות עכשיו, ומתברר שאנשים אמינים להפליא על פני מרחקים ארוכים מאוד. המעיל הירוק עבר ביום שלישי, עמד והסתכל על הלוח זמן רב, והזיז רגלי משבצת אחת קדימה. אחר כך הלך הביתה לארוחת הערב.