תופכיס

תופכיס (ש״ע) הוא פרץ קצר של כלי הקשה שאתם מבצעים על הגוף של עצמכם בפתח הדלת, חצי שנייה לפני שאתם יוצאים. כיס המכנסיים השמאלי: מפתחות. הימני: טלפון. החזה, או איפשהו בתוך המעיל: ארנק. שלוש טפיחות, לפעמים ארבע, תמיד באותו סדר, ותמיד בהרבה יותר כוח ממה שצריך כדי לגלות צרור מפתחות.

לכל אחד יש תופכיס וכמעט אף אחד לא בחר את שלו. הוא מרכיב את עצמו ממה שאיבדתם לאחרונה. תשאירו פעם אחת את המפתחות על שולחן המטבח, בגשם, עם מונית שמחכה, והמקצב של המפתחות יהפוך לתו הראשון והכבד ביותר לשארית חייכם. המקצב אישי ויציב להפליא. כנראה אתם מתופפים את אותן ארבע פעימות מאז שנות העשרים שלכם.

התופכיס לא באמת עוסק בכיסים. הוא עוסק בדלת. דלתות שננעלות מאחוריכם מייצרות את התיפוף הרועש והמשוכלל ביותר; דלת שאפשר פשוט לדחוף שוב בקושי זוכה לטפיחה. חדרי מלון הם העבריינים הגרועים ביותר, כי הכיסים לא מוכרים, הדלת חסרת רחמים, ויש במשחק כרטיס פלסטיק שמרגיש כמו כלום.

יש וריאציות מקובלות. התופכיס הדו־ידני, שמנוגן באופן סימטרי, אהוב על אנשים במעילים עם יותר כיסים ממה שהם יכולים לנקוב בשמם. התופכיס בהליכה, שמבוצע כשאתם כבר באמצע השביל, ונשמע הרבה יותר בטוח ממה שהוא. ותופכיס הרפאים, שמנוגן באחת־עשרה בלילה על חלוק שאין לו כיסים בכלל, רק כי לידיים לא היה שום דבר אחר מתוכנן.

יש לו אופני כישלון. החיובי הכוזב, שבו צרור של קבלות ישנות יוצר בליטה מספקת בצורת מפתח ושולח אתכם בעליזות החוצה אל דלת נעולה. התיפוף הכפול, שבו אתם מסיימים את הרצף, עושים שני צעדים, ומיד מנגנים את כל העניין שוב, אחרי שאיכשהו לא הצלחתם לרשום את התוצאה של הופעה שנתתם לפני ארבע שניות.

יש לו גם שימוש חברתי. תופכיס שמנוגן ליד שולחן במסעדה, בקול ובשתי ידיים, מודיע שאתם הולכים בלי שמישהו יצטרך להגיד את המילה הולכים. מביאים את המעילים. ערב שלם מסתיים בכלי הקשה.

מתחת לקומדיה יושב מנגנון מנטלי אמיתי ומעט שביר. פסיכולוגים קוראים לו זיכרון פרוספקטיבי: לזכור לעשות משהו בעתיד, במקום להיזכר בעובדה מהעבר. זה הזיכרון שמזכיר לכם לקחת את המכתב ולקנות חלב בדרך הביתה, והוא נדחק בקלות על ידי כל מה שעוד קורה באותו רגע, ולכן דווקא פתח הדלת, מכל המקומות, הוא המקום שבו הוא נוטה להיכשל.

הטפיחות הן התשובה הכנה לזה. זיכרון ששמתם את המפתחות בכיס הזה מרגיש בדיוק אותו דבר בין שהוא מהבוקר ובין שהוא מיום שלישי שעבר, כי אתם עושים את אותו דבר כל יום והימים מיטשטשים זה בזה. יד שנלחצת על גוש המתכת עצמו היא בכלל לא זיכרון. היא ראיה. התופכיס הוא הניסוי הקצר ביותר שמישהו אי פעם עורך, בפתח דלת, על ידי אדם שלמד, לאט ובמחיר יקר, לא לסמוך על המילה של עצמו.