ערמדרגה: הערימה שגרה בתחתית המדרגות

ערמדרגה, שם עצם. הערימה הקטנה והסבלנית בתחתית גרם המדרגות, שמורכבת כולה מחפצים ששייכים למעלה, שכל אחד מבני הבית פוסע מעליה שישה ימים. נהגית בדיוק כמו שהיא נראית. הרבים הוא ערמדרגות, אף שבית כמעט אף פעם לא מצליח ביותר מאחת, כי התחלת ערימה שנייה הייתה מחייבת להודות במשהו לגבי הראשונה.

לערמדרגה בוגרת יש שכבות, כמו חזית של צוק, ואפשר לקרוא אותה בערך באותה דרך. בתחתית, מגבת מקופלת מהכביסה של יום ראשון. מעליה, מברשת שיער, מטען טלפון שלא שייך לאף אחד במיוחד, גרב אחת וספר מהספרייה. קרוב לראש, דינוזאור פלסטיק קטן, שהונח שם בכוונה על ידי ילד שהתבקש לקחת אותו למעלה והביא אותו עד המדרגה הראשונה, שהיא, אם מוכנים להיות נדיבים, מבחינה טכנית למעלה.

הערמדרגה מצייתת לשלושה כללים. היא גדלה רק על המדרגה התחתונה, אף פעם לא על השנייה, כי המדרגה השנייה הייתה מחויבות. היא מקבלת כל דבר, בלי שיפוטיות, מדרכון ועד חצי פאזל. והיא בלתי נראית לגמרי למי שהוסיף לה לאחרונה, שיעבור לידה אחת־עשרה פעמים באותו ערב ואז יתאר את המסדרון לאורח, בלי שמץ של אירוניה, כמסודר.

בכל משק בית יש לפחות אדם אחד שמתכוון בכנות לטפל בה. הוא יאסוף את כל הערימה לזרועותיו, ישא אותה עד חצי הדרך למעלה, ייזכר במשהו דחוף במטבח, ירד בחזרה עם הערימה עדיין בזרועותיו, ויניח אותה בעדינות בחזרה על המדרגה התחתונה. זה לא כישלון. זו ערמדרגה בצורתה הטהורה והשלמה ביותר, וזו בדיוק הסיבה שהערימה שורדת מגע עם כוונות טובות.

יש מונחים קרובים. ערמדרגה שנישאה למעלה אבל לא סודרה הופכת לערמיטה, יצור פחות מעניין בהרבה, כי צריך לפנות מיטה לפני שמישהו יכול לישון בה, ולכן ערמיטות מטופלות כל לילה ואף פעם לא חיות מספיק זמן כדי לפתח שכבות. החפץ המלא תקווה היחיד שנשאר לבד על המדרגה התחתונה על ידי מי שמנסה להחיות את המסורת אחרי ניקיון יסודי ידוע בשם שתיל, והוא כמעט אף פעם לא לבד עד יום חמישי.

ערמדרגות נגמרות באחת משתי דרכים. או שאורח מודיע על בואו, ואז כל הערימה עולה למעלה בזרוע אחת בפחות מתשע שניות, מה שמוכיח באופן חותך ודי מרגיז שהאפשרות הזאת תמיד הייתה קיימת. או שמישהו סוף סוף צריך את הספר מהספרייה, שולף אותו מהאמצע, והקריסה שבאה אחר כך שודדת מהערימה את כל הביטחון המבני שלה, ואחרי זה מטפלים בה מתוך מבוכה טהורה.

מתחת למילה יושבת אמת רגילה ומשמחת משהו על האופן שבו אנשים מתמודדים עם משימות קטנות. לשאת מגבת אחת למעלה זה לא קשה. החלק הקשה הוא להחליט לעשות את הדרך, והערימה קיימת כי כולם מחכים בסבלנות שהדרך תהיה שווה את זה. כולנו מקבצים בשקט. זה אותו אינסטינקט שמשאיר ארבעה מיילים קלים בלי תשובה עד יום ראשון, ונותן לשקית הזבל לעמוד ליד הדלת עד שמישהו ממילא יוצא: העדפה של נסיעה אחת על פני ארבע, שהיא הגיונית לגמרי עד הרגע שבו הנסיעה אף פעם לא קורה. לערימה בתחתית המדרגות יש עוד יתרון אחד. היא לא שייכת לאף אחד. היא שייכת למשק הבית, כלומר היא לא שייכת לאף אחד במיוחד, וזו בדיוק הסיבה שהיא בת שישה ימים ונראית נוח מאוד.