חוף מרוצף ב־40,000 עמודי אבן, ושום ענק לא היה צריך

בחוף הצפוני של צפון אירלנד, למרגלות צוקים ירוקים, היבשה נכנסת אל הים כמו גרם מדרגות של אבנים אפורות. כל אחת מהן היא ראשו השטוח של עמוד אבן, ולרובם שש פאות ישרות. הם צפופים כל כך זה לצד זה, שנראה כאילו רצף סבלני במיוחד הניח אותם. על חלקם אפשר לשבת, אחרים נערמים גבוה בצוקים, והשורות צועדות היישר אל הגלים, כאילו השביל ממשיך מתחת למים.

זהו שביל הענקים, והוא בנוי מיותר מ־40,000 עמודי בזלת. רוחב הראשים של רובם הוא בערך 30 עד 40 סנטימטרים, גודל נוח בדיוק לקפוץ מאחד לשני, וזה בדיוק מה שהמבקרים עושים אחר צהריים שמשי.

מה אנשים לרוב מבינים לא נכון

הסיפור הישן אומר שענק בנה אותו. לפי האגדה המקומית, Fionn mac Cumhaill, המוכר יותר בשם Finn McCool, הניח את האבנים כדרך מעל הים. זה סיפור נפלא, והסקר הגאולוגי הבריטי מזכיר אותו בקריצה לפני שהוא נותן את התשובה האמיתית: איש מעולם לא בנה את השביל. איש לא חצב את הפאות האלה ואיש לא התאים את האבנים זו לזו. הסלע נסדק לצורה הזאת לבדו.

איך נוצרו העמודים

לפני כ־60 מיליון שנה, בתחילת תקופת הפלאוגן, האזור הזה היה געשי. לבה נוזלית התפשטה על פני האדמה, ובמקום שבו נמצא היום השביל היא נאספה לאגם לבה גדול בעומק של כ־90 מטרים, כך לפי הסקר הגאולוגי הבריטי. גוש לבה בגודל כזה מתקרר לאט ובאופן אחיד. כשסלע מתקרר הוא מתכווץ, וכשהוא מתכווץ הוא מושך את עצמו לגזרים, בערך כמו בוץ שנסדק בשלולית מתייבשת.

מכיוון שההתקררות הייתה אחידה כל כך, גם המתחים היו אחידים, והסדקים התארגנו לרשת סדירה שחילקה את הסלע לחתיכות שרובן בעלות שש פאות. ככל שהקור חדר עמוק יותר אל תוך הלבה, הסדקים הלכו בעקבותיו כלפי מטה וחתכו את כל הגוש לעמודים גבוהים, בערך כמו חותכן עוגיות שנלחץ לאט לתוך עוגה עבה מאוד.

• 40,000+ עמודי בזלת
• 60 מיליון שנה מאז שאגם הלבה התקרר
• 90 מ׳ עומקו של אגם הלבה ההוא
• 30-40 ס״מ רוחב ראש של עמוד טיפוסי

איך אנחנו יודעים: קערה של קורנפלור

אף אחד לא יכול לצפות שנים באגם לבה מתקרר, אבל כל אחד יכול לצפות בקערה של קורנפלור מתייבשת. במחקר שפורסם ב־2009 בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, הפיזיקאים Lucas Goehring, L. Mahadevan ו־Stephen Morris ערבבו עמילן תירס ומים במשקלים שווים, ייבשו את התערובת מתחת למנורות חימום וראו איך היא נסדקת לעמודים קטנים, משושים בערך, שביל שנכנס על שולחן. הם גילו שהמהירות קובעת את הגודל: ייבוש מהיר יותר יוצר עמודים דקים יותר, ובאותו אופן בלבה, התקררות איטית יותר יוצרת עמודים רחבים יותר. הכלל שהם ניסחו התאים גם למדידות שערכו בעמודים אמיתיים של לבה מתקררת.

כך שהמדרגות על החוף ההוא הן תיעוד של כמה לאט התקרר פעם אגם של סלע מותך. עם ענק, סיפור לפני השינה יוצא טוב יותר, אבל הבנאי האמיתי היה הסבלנות, ואותו כלל פועל גם בקערה של קורנפלור ומים שמתייבשת בשקט מתחת למנורה.