בברזיל יש ים של דיונות לבנות שמתמלא בלגונות כחולות

טוסו מעל החוף הצפוני של ברזיל, במדינת מרניאן, והאדמה שמתחתיכם תיראה כאילו כיסו אותה בסדין שזה עתה נוער. דיונות לבנות מתרחקות בקפלים ארוכים ורכים, ובכל שקע ביניהן שוכנת בריכה של מים צלולים, כחולה בגומה אחת וירוקה בזו שלידה. המבקרים הולכים יחפים על חול חמים ואז נכנסים היישר לאגם. השם אומר איך זה נראה: Lençóis Maranhenses פירושו הסדינים של מרניאן.

זהו שדה הדיונות החופי הגדול ביותר בדרום אמריקה. לפי Earth Observatory של NASA, הדיונות מכסות כ־900 קילומטרים רבועים, בערך כשטחה של העיר ניו יורק, וחלקן מתנשאות לגובה 30 מטרים. הן עשויות חול קוורץ לבן, בוהק כל כך שמלמעלה הלגונות נראות כמו פיסות שמיים שנפלו לתוכו. ב־2024 נוסף הפארק לרשימת אתרי המורשת העולמית של UNESCO.

מה אנשים לרוב מבינים לא נכון

כמעט כולם קוראים למקום מדבר, והוא בהחלט מתלבש כמו מדבר. אבל מדבר הוא מקום שיורד בו מעט מאוד גשם, וכאן יורדים בכל שנה כ־125 סנטימטרים. ב־NASA מציינים שזה מעט יותר ממה שמקבלת סיאטל, וכפליים מכמות הגשם של לונדון. הדיונות לא נמצאות שם משום שהאדמה יבשה. הן שם משום שיש המון חול והמון רוח.

מאין מגיע החול

החול מגיע בדרך המים. נהרות, וביניהם Parnaíba, מביאים חול קוורץ בכמויות עצומות אל רצועת חוף שטוחה במיוחד. משם הרוח לוקחת פיקוד. רוחות סחר יציבות נושבות מן המזרח, ובעונה היבשה הן מגיעות למהירות של 50 קילומטרים בשעה לפחות, עורמות את החול לדיונות ודוחפות את הדיונות מערבה בכ־4 עד 25 מטרים בשנה. כך שהסדין אף פעם לא מונח פעמיים באותה צורה.

• 125 סנטימטרים של גשם בשנה, מעט יותר ממה שמקבלת סיאטל
• 30 מטרים הגובה שאליו מגיעות חלק מהדיונות
• 900 קילומטרים רבועים, שדה הדיונות, בערך כשטחה של ניו יורק
• 4 עד 25 מטרים המרחק שהרוח דוחפת את הדיונות מערבה בכל שנה

איך הלגונות מחזיקות את המים

גשם שיורד על דיונת חול אמור לחלחל דרכה מיד. חלק גדול ממנו אכן מחלחל, אבל מתחת לחול מונחת שכבה של סלע וחרסית שכמעט אינה מעבירה מים. בעונת הגשמים המים נאספים מעל השכבה הזאת ומתגלים בשקעים שבין הדיונות כלגונות. הן מלאות ביותר בסביבות יוני. ב־National Geographic דווח על בריכות שאורכן יותר מ־90 מטרים ועומקן עד 3 מטרים.

אחר כך הגשם נחלש. בין אוגוסט לנובמבר מפלס מי התהום יורד, ועד דצמבר רוב הלגונות מתייבשות ומשאירות חול בהיר במקום שבו אנשים שחו חודשים ספורים קודם לכן. לא הכול עוזב עם המים: דג אחד שחי כאן, Hoplias malabaricus, מבלה את העונה היבשה בתרדמה בתוך בוץ לח ויוצא שוב כשהבריכות חוזרות. ב־NASA מציינים שבפארק תועדו יותר מ־850 מינים.

כך שהמקום הוא חידה עם תשובה פשוטה. יש בו יותר מדי גשם בשביל מדבר ויותר מדי חול בשביל כל דבר אחר, ובמשך חודשים אחדים בשנה הוא מצליח להיות שדה דיונות וארץ אגמים בעת ובעונה אחת. ואז הרוח מנערת את הסדין פעם נוספת, והכול מתחיל מחדש.