בקליפורניה יש אגם יבש שבו סלעים מחליקים ומשאירים שובל
על קרקעית שטוחה וסדוקה של אגם במדבר בקליפורניה, סלעים כבדים משאירים מאחוריהם שבילים ארוכים, ובמשך עשרות שנים איש לא ראה אף אחד מהם זז.
דמיינו קרקעית של אגם, שטוחה ויבשה כל כך שהיא נראית כמו רצפת אריחים ענקית: בוץ בהיר שנאפה בשמש לצורות סדוקות ומסודרות, הרים חומים מכל עבר ושמיים כחולים ורחבים מלמעלה. על פניה פזורים סלעים, חלקם בגודל אגרוף וחלקם גדולים הרבה יותר, ומאחורי רבים מהם נמשך תלם ארוך ורדוד, כאילו כל אבן יצאה לטיול ברצועה. חלק מהשבילים ישרים, חלקם מתעקלים בעדינות, ומעטים פונים בפנייה חדה. זהו Racetrack Playa, אגם יבש במדבר שבמזרח קליפורניה, ו״האבנים המפליגות״ שלו הביכו מבקרים ומדענים במשך עשרות שנים.
את החידה היה קל לנסח. הסלעים זזו בבירור, כי השבילים הראו היכן עברו. חלקם שוקלים עד 320 קילוגרם, לפי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, שאחראי על האזור. ובכל זאת, איש מעולם לא ראה סלע זז. האגם מרוחק, התזוזות נדירות, וסלע שסיים את מסעו נראה בדיוק כמו סלע שמעולם לא יצא לדרך.
במה אנשים טועים לעיתים קרובות
עם השנים הצטברו הסברים. בין הרעיונות הקודמים שמונה שירות הפארקים היו רוחות בעוצמת הוריקן, מערבולות אבק, שכבות חלקלקות של אצות, ולוחות קרח עבים שאולי הרימו את הסלעים ונשאו אותם. כמעט לכל הניחושים האלה הייתה הנחה משותפת: שכדי להזיז סלע כבד על קרקעית אגם צריך משהו גדול ודרמטי. התברר שצריך מעט להפליא.
איך זה עובד
בחורף, גשם ושלג מההרים שמסביב משאירים לפעמים על הפלאיה בריכה רדודה, בעומק של כמה סנטימטרים בלבד. בלילות קרים פני המים קופאים לשכבת קרח דקה, כמו זגוגית חלון שמונחת על המים. בבוקר שמשי השכבה מתחילה להפשיר ונשברת ללוחות רחבים וצפים. אז די ברוח קלה, של כ־4 עד 5 מטרים בשנייה, כדי לדחוף את הלוחות על פני הבריכה. הלוחות נלחצים אל הסלעים ודוחפים אותם על הבוץ הרך שמתחת, וכל סלע חורץ את השביל שלו בדרכו.
הקרח היה דק להפליא, רק 3 עד 6 מילימטרים לפי המדענים שמדדו אותו, ורחוק מלהיות עבה מספיק כדי להציף סלע. גם האבנים לא דהרו. הן זחלו במהירות של 2 עד 5 מטרים בדקה, הרבה יותר לאט מטיול נינוח, ועשו זאת כשהפלאיה הייתה רטובה, קרה וכמעט ריקה ממבקרים.
- 3–6 מ״מ עובי לוחות הקרח שדחפו את הסלעים
- 4–5 מ׳/ש׳ הרוח הקלה שהזיזה את הקרח
- 2–5 מ׳/דקה המהירות שבה זחלו הסלעים
- 224 מ׳ השביל הארוך ביותר שתיעד הצוות
איך אנחנו יודעים
צוות מדענים הציב על הפלאיה 15 סלעים עם מכשירי GPS, לצד תחנת מזג אוויר ומצלמות צילום בהילוך מהיר, ואז חיכה. בדצמבר 2013 הבריכה נוצרה, קפאה ונשברה, והצוות ראה יותר מ־60 סלעים זזים בבת אחת. הדוח שלהם בכתב העת PLOS ONE, שפורסם ב־2014, תיאר את הסלעים הראשונים שנראו שם בתנועה. חלק מהסלעים עם המכשירים עברו יותר מ־60 מטרים בתזוזה אחת, והשביל הארוך ביותר שתיעדו הגיע ל־224 מטרים לאורך כמה תזוזות. הקרח הסביר גם חידה קטנה יותר: שבילים מסוימים בלי סלע בקצה נחרצו בידי שולי לוחות קרח שנגעו בבוץ.
זו תזכורת נהדרת לכך שכוחות קטנים ועדינים מצטברים. רוח שבקושי מרגישים וקרח שאפשר לשבור באצבע אחת מספיקים כדי לשלוח סלע כבד מאדם למסע ארוך ושקט. השילוב הנכון של מים, קרח ורוח נדיר, ולכן השבילים נשארים על הקרקעית זמן רב אחרי שהבריכה מתייבשת, והמבקרים מוצאים בדרך כלל את העדויות בלי לראות אף פעם את האירוע עצמו.
מקורות
מאיפה מגיעות העובדות שבכתבה. כל קישור מוביל לאתר אחר.
מצאתם טעות?
ספרו לנו מה לא נכון, ואם אפשר, איפה מתפרסם המידע הנכון. אנחנו בודקים כל פנייה, וכשאנחנו מתקנים כתבה, אנחנו מציינים זאת כאן ובעמוד התיקונים.