שבשבת התרנגול שהצביעה על המאפייה במשך תשע שנים

בכל כפר יש משהו שמביטים בו בלי לחשוב, ובליטל האדון זה תרנגול הנחושת שבראש אולם הכפר. הוא עומד על מוט דק מעל גג הצפחה, זנבו פרוש ומקורו מורם, ומתחתיו קבועות ארבע רוחות השמיים כמו שלט הכוונה זעיר. רוב חייו הוא הסתובב בעליזות עם כל משב רוח, ואנשים הציצו בו בדרך לחנות כמו שמנופפים לחבר מעבר לרחוב.

ואז הגיע אביב הסערה הגדולה. הרוח שאגה כל הלילה, ענף נפל על מגרש הכדורת, ובבוקר התרנגול הביט מזרחה. הוא עדיין הביט מזרחה למחרת, וגם ביום שאחריו, אף שהרוח נשבה בבירור ממערב והכביסה על כל חבל התנופפה לצד השני. משהו בציר שלו התעקם. התרנגול נתקע, ומקורו הצביע ישר מעבר לדשא אל המאפייה של הוליס.

ילד היה הראשון שאמר את זה. ילד בן שבע, שחיכה לאוטובוס עם סבתו, הרים את עיניו והכריז שהתרנגול רוצה לחמנייה עם צימוקים. עד סוף השבוע זה כבר הפך לחוכמת הכפר. לפני פיקניק, אנשים הציצו בתרנגול וקנו כריכים. לפני יום הולדת, הציצו בתרנגול והזמינו עוגה. חקלאים שקראו את השמיים ארבעים שנה קראו עכשיו את התרנגול, והתרנגול תמיד אמר אותו דבר: מאפייה.

מר הוליס, שמימיו לא שילם על פרסומת, ראה את התור שלו מתארך. הוא התחיל לאפות כיכר עגולה וקטנה עם תרנגול מבצק למעלה וקרא לה ״התחזית״. בימים סוערים היא אזלה עד עשר, ובימים שקטים עד אחת־עשרה. ועד האולם קיבל בעניין שני מכתבים מנומסים מהקצב, ועוד מכתב אחד בכתב יד מוקפד מאוד מהנכדה של הנפח שחישל את התרנגול. הוא נבנה כדי לומר את האמת על הרוח, כתבה, והיא קיוותה שמישהו ייתן לו.

וכך, בסתיו התשיעי, גגן טיפס למעלה עם ציר חדש ופחית גריז, וכל הכפר יצא לראות. כשהרפה ממנו, התרנגול הסתובב לאט, התנודד והפנה את ראשו לצפון־מערב, משם נשבה בריזה קרירה מעל הגבעה. השתררה שתיקה קצרה, אחריה מחיאות כפיים, ואז רוב הקהל חצה את הדשא אל המאפייה בכל זאת, מתוך הרגל.

הרעיון האמיתי שמאחורי הסיפור

שבשבת עובדת משום ששני קצותיה בנויים בצורות שונות. הזנב, הצורה השטוחה שמאחור, רחב ותופס הרבה רוח, ואילו הראש או החץ שמלפנים צר. הרוח דוחפת את הקצה הרחב הרחק במורד הרוח, ולכן הקצה הצר מסתובב ומצביע אל תוך הרוח, לכיוון שממנו היא נושבת. שבשבת יכולה לעשות זאת רק אם היא מסתובבת בחופשיות על הציר שלה, ולכן מוט מעוקם או מעט חלודה מספיקים כדי לקבע אותה במקום.

כך גם הרוחות מקבלות את שמותיהן. רוח צפונית נושבת מן הצפון, לא אליו, ושבשבת תקינה מצביעה ישר אליה. אז כשהתרנגול של ליטל האדון הביט מזרחה תשע שנים, הוא הכריז על רוח מזרחית בכל יום ויום, וברוב הימים פשוט טעה. המאפייה, יש לומר, לא התלוננה אף פעם.