המנהרה שבה כולם צועקים שלום

מתחת למסילת הרכבת בסמטת הארזית יש מנהרת לבנים להולכי רגל, באורך אחד־עשר צעדים, עם תקרה מקומרת ורצפה שתמיד קצת לחה. בבוקר בהיר ילדה קטנה במגפיים צהובים נעצרת בפתח, לוקחת אוויר וקוראת שלום. המנהרה עונה לה שלום פעמיים, בקול עגול יותר משלה, והיא ממשיכה ללכת, מרוצה משתיהן.

כולם עושים את זה. תלמידים עושים את זה בריצה. הדוור עושה את זה בקול נמוך וענייני, כאילו הוא בודק שהציוד תקין. אישה שמטיילת עם הטרייר שלה במנהרה כבר תשע־עשרה שנה אומרת שלום בדרך הלוך וערב טוב בדרך הביתה, והטרייר מוסיף נביחה אחת משלו. אנשים שלא היו חולמים להרים את הקול ברחוב מרימים אותו בשמחה לאורך אחד־עשר צעדים ומנמיכים אותו שוב כשהם יוצאים לאור.

אף אחד לא לימד אף אחד. משפחות חדשות מבינות את העניין בתוך שבוע, בדרך כלל כי ילד הולך ראשון ומבוגר, אחרי מבט לאחור כדי לוודא שהסמטה ריקה, הולך בעקבותיו. בני נוער עוברים תקופה שקטה של שנתיים בערך ואז חוזרים לזה, בשקט, כשהם לבד. יש איש מהבניינים שלא מדבר אלא שורק שני צלילים, והוותיקים יודעים, כשהם שומעים את התשובה מתגלגלת מהקצה הרחוק, שהוא בדרך לחנויות.

באביב שעבר העירייה שלחה מכתב. המנהרה עומדת לעבור שיפור: מנורות חדשות, שכבה טרייה של צבע בהיר ולוחות אפורים רכים לאורך הקירות, כדי להפחית את מה שהמכתב כינה הדהוד לא רצוי. צורף שרטוט. המנהרה נראתה בו נקייה, מוארת ושקטה במיוחד.

האספה במרכז הקהילתי הייתה העמוסה ביותר בתולדותיו. איש לא התנגד למנורות. לאיש לא הפריע הצבע. אבל בזה אחר זה קמו אנשים והסבירו, במבוכה מסוימת, שההדהוד אינו לא רצוי. נהג אוטובוס בגמלאות סיפר שהוא אומר בוקר טוב למנהרה הזאת מאז שהיה בן שש. את הילדה במגפיים הצהובים הרימו על כיסא, והיא שאלה את נציגת העירייה, בהיגיון רב, מי יענה.

הנציגה, צעירה שעברה במנהרה באותו אחר צהריים בלי להשמיע קול, חזרה לשם למחרת בבוקר, לפני העבודה. היא עמדה זמן־מה בפתח. אחר כך אמרה שלום, לא חזק במיוחד, והמנהרה החזירה לה אותו עם ריבית. התוכנית המתוקנת הגיעה כעבור חודש: מנורות, צבע, בלי לוחות. המנורות טובות מאוד. ליד הפתח מישהו צייר מאז בגיר חץ קטן על הקיר, למקרה שאורח צריך שיגידו לו היכן לעמוד.

הרעיון האמיתי שמאחורי זה

כמעט לכל אחד יש מקום כזה: חדר מדרגות, מעבר תת־קרקעי, אולם ריק, פנים של צינור גדול בגן שעשועים. משטח קשה ומעוקל מחזיר קול בשלמותו, ומשהו בנו לא מסוגל לעבור לידו בלי לנסות. זה אחד הניסויים הראשונים שילד עורך, ואחד הבודדים שאנחנו ממשיכים לחזור עליהם כל החיים, כי התוצאה אף פעם לא מפסיקה להיות שמחה קטנה. שכונה עשויה בחלקה מדברים כאלה, ממנהגים זעירים ולא כתובים שאיש לא תכנן וכולם שומרים עליהם. הם מופיעים בשרטוטים רק לעיתים רחוקות, ולכן כדאי לומר אותם בקול, ורצוי במקום שיש בו הד טוב.