הירקן שכותב בכל בוקר חידה בגיר

מחוץ לחנות הירקות ברחוב לארץ׳ עומד לוח גיר מעץ, מהסוג המתקפל שרוב החנויות כותבות עליו מחירים. מר אוקפור לא כתב עליו מחיר אפילו פעם אחת. בכל בוקר בשבע, לפני שמוציאים את ארגז האגסים הראשון, הוא מנגב את הלוח בשרוול וכותב עליו בגיר חידה.

הכללים ותיקים יותר מרוב הלקוחות. החידה נשארת כל היום. לאף אחד לא מגלים את התשובה לפני שעת הסגירה: לא לדוור, לא לנהג האוטובוס, ולא לאישה מהמאפייה, שכבר ניסתה לשחד אותו בלחמניות חמות. אם נדמה לכם שפתרתם, לוחשים את התשובה מעל הדלפק בזמן שהוא שוקל לכם תפוחי אדמה. תשובה נכונה מזכה בהנהון ובתפוח אחד חינם. תשובה שגויה מזכה בנענוע ראש אדיב, ואיכשהו גם בתפוח.

וכך כל הרחוב מבלה את היום במחשבה. התור לאוטובוס מתווכח על זה. הספרית שואלת כל לקוחה שיושבת מתחת למייבש. שני מורים בגמלאות, שלא הסכימו על שום דבר מאז 1998, נפגשים על הספסל באחת־עשרה כדי להשוות רעיונות, וכבר ראו אותם חולקים תרמוס תה כשהחידה קשה במיוחד.

ואז, ביום חמישי גשום אחד בנובמבר, הלוח היה ריק. מר אוקפור נסע לחתונה של אחותו, יום החופש הראשון שלו זה אחת־עשרה שנים, והאחיין שלו פתח את החנות בלי לדעת דבר על הגיר. בתשע כבר עמדו אנשים מול הלוח הריק כאילו האוטובוס לא הגיע. הספרית אמרה שהרחוב מרגיש כמו שעון בלי מחוגים.

מי שהרימה את שארית הגיר מהמדף הייתה ילדה בת תשע בשם נל, בדרך לבית הספר. היא חשבה רגע, נעמדה על קצות האצבעות וכתבה, באותיות גדולות וזהירות, שאלה: מה נרטב יותר ככל שהוא מייבש יותר? ואז הלכה לבית הספר. הרחוב נשם לרווחה. התור לאוטובוס התחיל להתווכח. באחת־עשרה שני המורים כבר ישבו על הספסל.

כשמר אוקפור חזר ביום שישי, החידה עדיין הייתה שם, ומתחתיה מילה אחת באותיות קטנות, שהאחיין הוסיף בשעת הסגירה, כמו שהכללים דורשים: מגבת. הוא קרא פעמיים. אחר כך הביא מהמחסן לוח גיר שני, קטן יותר, ותלה אותו בגובה של ילדה בת תשע. ימי חמישי שייכים עכשיו לחידות של אורחים. נל חדה מאז לא מעט חידות, והמבוגרים פתרו פחות מהן ממה שנעים להם להודות.

הרעיון האמיתי שמאחורי זה

חידה היא בעיה זעירה שיש לה תשובה מובטחת, וזה דבר נדיר ומנחם. לרוב השאלות שעולות במשך היום אין פתרון מסודר שמחכה בשעת הסגירה. לחידה יש, וכשפותרים אותה יחד, אנשים שאחרת היו רק מהנהנים זה לזה מקבלים סיבה לדבר.

לכן חידות קטנות ומשותפות צצות בכל מקום שבו אנשים חולפים זה על פני זה מדי יום: שאלת טריוויה על לוח בבית קפה, חידת היגיון שנעוצה בחדר מורים, בדיחה שאופה כותב על שקית הנייר. אף אחת מהן אינה חשובה. כל אחת אומרת בשקט שמישהו כאן חושב עליכם, ושבמחיר של ניחוש אחד אתם מוזמנים להצטרף.