הדמושב

הדמושב (ש״ע) הוא החום שנשאר במושב אחרי שמישהו עזב אותו. אתם מבחינים במושב ריק באוטובוס עמוס. אתם מתקדמים אליו בניצחון שקט. אתם מתיישבים, והנה הוא: החום שאין לטעות בו, והאישי משהו, של מי שישב שם לפני רגע. זה לא הרבה חום. אבל זה בהחלט יותר מדי.

הדמושב הוא דבר משונה להתנגד לו. אותו אדם שישמח לחמם את הידיים על ספל, להתכרבל מתחת לשמיכה חשמלית או לעמוד בהכרת תודה מול אח ייסוג מכיסא חם כאילו אמר משהו גס. בבוקר חורף קפוא, עם כפור על החלונות, הדמושב עדיין מצליח להרגיש כמו חדירה, מין לחיצת יד בלתי נראית שאף אחד לא ביקש.

יש טכניקות מוכרות. הריחוף הוא התיישבות לאט מאוד ובקושי, כאילו נכנסים לאמבטיה חמה. ההשהיה היא עמידה ליד המושב לרגע, הסתכלות מהחלון ומתן זמן להד לדעוך לפני שמתיישבים. ההחלפה, שנעשית רק במקרים נואשים, היא בחירה במושב אחר וקר יותר רחוק יותר, גם אם הוא פונה אחורה ונמצא ליד מישהו שאוכל חטיף.

ההדמושב חזק במיוחד במקומות מסוימים. מושבי אסלה בבניינים ציבוריים הם האלופים המובהקים. כיסאות משרדיים במקום השני, קרוב מאוד, במיוחד כשעמית בדיוק שאל את שלכם. מושבי קולנוע מייצרים הדמושב קל שנוטים לסלוח עליו, כי האורות כבים ואף אחד לא רואה את הפנים שלכם.

יש חריג גדול אחד. הדמושב שהשאיר מישהו שאתם אוהבים הוא בכלל לא הדמושב. הנקודה החמה של החתול על הספה, המקום של ילד ליד שולחן המטבח או הצד של בן או בת הזוג במיטה יכולים להרגיש כמו מתנה ולא כמו פלישה. החום בדיוק אותו חום. רק השם שעליו השתנה.

הדבר האמיתי שמאחורי המילה מסתכם בפיזיקה וברגשות. החום נשאר כי הבדים והספוגים שמשמשים ברוב המושבים הם מוליכי חום גרועים. הם סופגים חום מגוף לאט ואז גם מחזירים אותו לאט, כך שכרית יכולה להישאר חמה באופן מורגש זמן מה אחרי שמישהו קם, בעוד שמושב קשה מפלסטיק או מתכת מתקרר הרבה יותר מהר.

את התחושה קשה יותר למדוד, אבל פסיכולוגים שחוקרים גועל ציינו שאנשים הרבה פעמים לא נוחים עם עקבות שהשאירו גופים של זרים, כמו חום, ריחות או חפצים משומשים, גם כשהעקבות האלה לא מזיקים בכלל. נראה שזו דרך שקטה ואוטומטית לשמור על קצת מרחק מאנשים שאנחנו לא מכירים. אז בפעם הבאה שאתם מרחפים מעל מושב חם, אתם לא טיפשים. אתם פשוט הולכים אחרי אינסטינקט עתיק מאוד, כמה סנטימטרים מעל מושב באוטובוס.