קרקלקריפ: לפתוח עטיפה מרשרשת לאט־לאט בחדר שקט

קרקלקריפ (ש״ע): פתיחה איטית עד כאב של עטיפה מרשרשת בחדר שקט, מתוך אמונה שלמה שלאט פירושו בשקט. זה קורה בבתי קולנוע, בספריות, באולמות קונצרטים ובשורה האחרונה של כל טקס בבית הספר. הסוכרייה בכיס, האולם דומם, ואתם כבר החלטתם שאם רק תפעלו בעדינות מספקת, אף אחד לא ידע לעולם.

לקרקלקריפ יש שלבים. קודם בא הסיור: משיכה זעירה אחת בפינה, כדי לבדוק כמה רעש העטיפה מתכוונת לעשות. היא תמיד רועשת יותר ממה שזכרתם. אחר כך מגיע האמצע הארוך, שבו אתם מקלפים מילימטר, עוצרים, מביטים ישר קדימה בפנים תמימות ומקלפים עוד מילימטר. סוכרייה שאפשר היה לפתוח בשנייה אחת הפכה לפרויקט של ארבע דקות.

בעלי ניסיון בקרקלקריפ מחכים לחיפוי. קטע רועש במוזיקה, מחיאות כפיים, שיעול משלוש שורות אחורה, והם עושים את המהלך שלהם. הבעיה היא שחדרים שקטים נשארים שקטים זמן רב, והרגע הרועש אף פעם לא נמשך כמו העטיפה. מחיאות הכפיים נגמרות. אתם נשארים עם טופי פתוח למחצה בדממה מוחלטת, כמו מי שנתפס באמצע טיפוס על גדר של גינה.

כל מי שיושב בסביבה יודע בדיוק מה קורה. אף אחד לא מסתובב, כי כולם עשו את זה בעצמם, וכי אם יסתובבו הכיסא שלהם יחרוק. למי שיושב לידכם לא מפריע שאתם אוכלים סוכרייה. שם פשוט מחכים, בכל הגוף, שתסיימו, כמו שמחכים שהנעל השנייה תיפול סוף־סוף בדירה שמעל.

הקרקלקריפ מסתיים באחת משתי דרכים. או שהעצבים לא עומדים בזה ואתם קורעים את העטיפה במשיכה אמיצה אחת, שנגמרת מיד ושהייתם צריכים לעשות מההתחלה. או שאתם מסיימים בדרך הארוכה, מכניסים את הסוכרייה לפה בכבוד רב, ואז מגלים שעדיין צריך לעשות משהו עם העטיפה הריקה.

הרעיון האמיתי שמאחורי הבדיחה

לצערנו, הפיזיקה כבר בדקה את העניין, והשיטה האיטית לא עובדת. בשנת 2000 הקליטו שני פיזיקאים את הצליל של עטיפות פלסטיק מקומטות בזמן שפותחים אותן, והציגו את התוצאות בכנס של Acoustical Society of America. הם מצאו שהרשרוש איננו רעש אחד חלק. הוא מורכב מהרבה נקישות ופיצוצים קטנים ונפרדים, וכל אחד מהם נשמע כשקמט זעיר בפלסטיק הנוקשה קופץ בבת אחת מצורה אחת לצורה אחרת.

העוצמה של כל נקישה תלויה בקמט, ולא במהירות שבה האצבעות שלכם זזות. פתחו את העטיפה מהר, והנקישות יגיעו במטח קצר אחד. פתחו אותה לאט, ותקבלו בדיוק את אותן נקישות, רק פרושות על פני זמן ארוך בהרבה. המסקנה שלהם הייתה שהפתרון האמיתי היחיד הוא עטיפה מסוג אחר. לכן הדבר הכי מתחשב שאפשר לעשות למען האולם הוא דווקא זה שנראה הכי לא מנומס: לפתוח בבת אחת, או עוד יותר טוב, לפתוח את הסוכריות לפני שהאורות כבים.