טרנאליבי: להציץ בטלפון לפני שמסתובבים באמצע הרחוב

טרנאליבי (ש״ע): ההצגה הקטנה של מבט בטלפון, קימוט מצח והנהון לפני שמסתובבים ברחוב, כדי שאיש לא יחשוב שפשוט הלכתם בכיוון הלא נכון. זה קורה על מדרכות שטופות שמש, מול מאפיות ובפינות של כיכרות שקטות. אתם צועדים בנחישות רבה, מבינים שהתחנה נשארה מאחור, ותופסים מיד שאי־אפשר פשוט להסתובב. סיבוב צריך סיבה, ואת הסיבה צריכים לראות.

לטרנאליבי יש סדר קבוע. קודם באה ההאטה, כאילו בדיוק הגיעה מחשבה. אחר כך יוצא הטלפון ונבחן בקימוט מצח קל, אף שעל המסך יש רק השעה ותמונה של כלב. אחר כך ההנהון, שאומר: אה, הבנתי, התוכניות השתנו. רק אז אתם מסתובבים, בשלווה, כמו מי שקיבלו הוראות חדשות מהמשרד הראשי.

יש צורות אחרות למי שאין להם טלפון בהישג יד. המבט בשעון עובד היטב ונמצא בשימוש כבר מאה שנה לפחות. הטפיחה על הכיסים רומזת שמשהו חשוב נשכח בבית. האצבע שמורמת לרגע באוויר מכריזה על זיכרון פתאומי. מבצעים מתקדמים נעזרים בחלון ראווה: הם נעצרים, מתפעלים בעניין אמיתי מתצוגה של צינורות השקיה, ועוזבים אותה בכיוון ההפוך.

הקהל של כל זה צנוע. הוא מורכב מאיש שאוכל כריך על ספסל, מאישה שמחכה לאוטובוס ומיונה. אף אחד מהם לא ראה אתכם עוברים בפעם הראשונה. אף אחד מהם לא מנהל רישום. האיש חושב על הכריך שלו, האישה חושבת על האוטובוס, והיונה חושבת גם היא על הכריך.

בטרנאליבי מודים רק לעיתים רחוקות. שאלו כל אחד, ויגידו לכם שהם פשוט מסתובבים, כמו אנשים רגילים. ואז הביטו בהם יוצאים מחניון דרך היציאה הלא נכונה. הגרסה הכנה ביותר שייכת לילדים קטנים, שנעצרים, מכריזים בקול רם שזה בכיוון השני, והולכים. אף אחד לא חושב עליהם פחות טובות. אי־שם סביב גיל אחת־עשרה ההכרזה משתתקת והטלפון יוצא.

הרעיון האמיתי שמאחורי זה

לפסיכולוגים יש שם לתחושה שמסתתרת מתחת: אפקט הזרקור. אנחנו נוטים להאמין שאנשים אחרים שמים לב למה שאנחנו עושים, ולאיך שאנחנו נראים, הרבה יותר ממה שקורה באמת. בניסוי ידוע שהתפרסם בשנת 2000 התבקשו סטודנטים להיכנס לחדר מלא חברים לכיתה בחולצת טריקו שנראתה להם מביכה. מי שלבשו אותה העריכו שבערך חצי מהחדר יזכור את החולצה. בפועל זכר אותה רק בערך רבע.

הסיבה פשוטה ודי מנחמת. כל אחד מאיתנו עומד במרכז היום שלו, ולכן הטעויות הקטנות שלנו נראות לנו מוארות היטב. כל השאר עומדים במרכז היום שלהם, עסוקים בכריך או באוטובוס. כך שהטרנאליבי הוא הצגה שמועלית בפני אולם כמעט ריק. אפשר כמובן להמשיך להציג אותה; היא לא מזיקה, וקימוט המצח הוא תרגול טוב. אבל אפשר גם פשוט להסתובב. היונה לא תספר לאף אחד.