למה כריך טעים יותר כשמישהו אחר מכין אותו?
השתמשתם באותו לחם, באותה חמאה ובאותה גבינה, והכריך של מישהו אחר עדיין טוב יותר בלי ספק, מה שמרמז שהטעם לא נמצא בכריך.
אתם עומדים במטבח שלכם. השתמשתם בלחם שלכם, בגבינה שלכם, בעגבנייה ובחסה שלכם, וקליתם את הכול בקפידה. ואז מישהו אחר עומד באותו מטבח, משתמש באותם מצרכים באותו סדר, חותך את הכריך לשניים ומושיט את הצלחת, והכריך טוב יותר, בלי ספק ובאופן מעצבן. שום דבר במצרכים לא מסביר את זה. אז איפה ההבדל מסתתר?
ההסבר שמוצע הכי הרבה ברשת מצביע על מחקר מאוניברסיטת Carnegie Mellon. לפי הודעת האוניברסיטה לעיתונות, שפורסמה ב־ScienceDaily בדצמבר 2010, החוקרים Carey Morewedge, Young Eun Huh ו־Joachim Vosgerau ביקשו מאנשים לדמיין שהם אוכלים ממתקים. משתתפים שדמיינו שהם אוכלים 30 ממתקי שוקולד אכלו אחר כך פחות מהם באופן מובהק מאנשים שדמיינו שהם אוכלים רק שלושה, או שעשו משימה אחרת. ניסוי המשך עם קוביות גבינה מצא את אותו דפוס.
החוקרים הסבירו את התוצאה באמצעות הסתגלות, או הביטואציה. “הסתגלות היא אחד התהליכים הבסיסיים שקובעים כמה אנחנו צורכים”, אמר Vosgerau בהודעה. המחקר, שפורסם בכתב העת Science, הפריך את ההנחה הוותיקה שמחשבה על מאכל נחשק פשוט גורמת לרצות אותו יותר. לדמיין שוב ושוב שאוכלים משהו, כך הוא הציע, יכול לשחוק את התיאבון אליו בערך באותה דרך שאכילה אמיתית עושה.
חשוב להבהיר מה המחקר לא עשה. לא היו בו כריכים, מטבחים או מישהו שמכין ארוחת צהריים למישהו אחר. להחיל אותו על כריך ביתי זה ניחוש, אם כי ניחוש סביר: מי שמכין את הכריך מבלה כמה דקות בהסתכלות עליו, בנגיעה בו ובמחשבה על אכילתו. לרעיון קרוב יש היסטוריה ארוכה יותר. במחקר קלאסי משנת 1981 מצאו ברברה רולס ועמיתיה שאחרי שאנשים אכלו מאכל מסוים, הוא נעשה פחות נעים בעיניהם מאשר מאכלים שלא אכלו, ולכן טעם חדש יכול להחיות תיאבון שנראה כאילו נגמר. הם קראו לזה שובע ספציפי לחושים. הוא תואר לראשונה ב־1956 בידי הפיזיולוג הצרפתי Jacques Le Magnen, והמונח נטבע ב־1981 בידי Barbara J. Rolls ו־Edmund T. Rolls.
יש גם עניין ההפתעה. כשאתם מכינים כריך בעצמכם, אתם יודעים בדיוק לאן הלכה שכבת החמאה העבה ואיזו פינה קיבלה את כל הגבינה. לכריך שמישהו אחר הכין עדיין יש ביס ראשון שאי אפשר לנחש. אף מחקר לא מדד את החלק הזה, אבל כל מי שאכל פעם כריך שמישהו אחר חתך למשולשים יזהה אותו.
שאר התשובה כנראה לא ניתנת לשקילה בשום מאזניים. כריך שהוכן בשבילכם הוא ראיה קטנה לכך שמישהו הקדיש כמה דקות למחשבה על ארוחת הצהריים שלכם, ונראה שהמחשבה הזאת אכילה. זה גם מסביר את הכריך העצוב ביותר בעולם, זה שהכנתם בשביל מישהו שיצא אחר כך מהבית, ועכשיו אתם צריכים לאכול אותו בעצמכם.
מקורות
מאיפה מגיעות העובדות שבכתבה. כל קישור מוביל לאתר אחר.
- ScienceDaily (Carnegie Mellon University) — Thought for food: Imagining food consumption reduces actual consumption (sciencedaily.com)
- Science — Thought for food: imagined consumption reduces actual consumption (2010) (europepmc.org)
- Penn State (Physiology & Behavior, 1981) — Rolls, Rolls, Rowe and Sweeney: Sensory specific satiety in man (pure.psu.edu)
לקריאה נוספת
רקע כללי, לא הביסוס לעובדות שלמעלה. כל קישור מוביל לאתר אחר.
- Wikipedia — Sensory-specific satiety (en.wikipedia.org)
מצאתם טעות?
ספרו לנו מה לא נכון, ואם אפשר, איפה מתפרסם המידע הנכון. אנחנו בודקים כל פנייה, וכשאנחנו מתקנים כתבה, אנחנו מציינים זאת כאן ובעמוד התיקונים.