◴ Oddly .

דף הבית שאלות קוסמיות

למה אי אפשר לדגדג את עצמכם?

אותה אצבע שגורמת לחברים לצווח לא עושה כלום על הצלעות שלכם, כי חלק מהמוח שלכם קורא את התסריט לפני שהדגדוג מגיע.

צעירה יושבת בישיבה מזרחית על ספה ומעבירה אצבע לאורך כף רגלה היחפה, עם פנים תמהות ורציניות לגמרי.

נסו את זה עכשיו, אם אף אחד לא מסתכל. העבירו קצה אצבע בעדינות לאורך כף הרגל, או נענעו את האצבעות מתחת לצלעות שלכם. כמעט בוודאות, לא יקרה כלום. אתם מרגישים את המגע היטב, אבל הצחוק חסר האונים והמתפתל, שמגיע ברגע שמישהו אחר עושה בדיוק אותו דבר, מסרב להופיע. זו אותה אצבע, אותו עור ואותו מקום. הדבר היחיד שהשתנה הוא של מי היד.

אנשים מתלבטים בזה כבר הרבה מאוד זמן. אריסטו העלה את השאלה לפני יותר מאלפיים שנה, והציע שדגדוג מצחיק אותנו כי הוא תופס אותנו בהפתעה. מדענים מחלקים היום את התחושה לשני סוגים. knismesis היא התחושה הקלה והזוחלת של נוצה או חרק שמטייל על העור, מין גירוד שזז. gargalesis היא הנקירה החזקה והעמוקה יותר שמצחיקה אנשים, וזו שנראה שאי אפשר לעשות לעצמכם.

מתברר שהפתעה קרובה ללב העניין. נראה שדגדוג צריך קצת אי־ודאות: איפה תנחת הנקירה הבאה, ומתי. כשאתם אלה שנוקרים, אין שום אי־ודאות. המוח שלכם יודע את התוכנית עוד לפני שהאצבע זזה. וזה מעלה שאלה פילוסופית משונה. האם אפשר אי פעם להפתיע את עצמכם באמת, או שחלק מכם תמיד צעד אחד לפנים, וקורא בשקט את התסריט?

יש רמז במקום לא צפוי. במחקר משנת 2000 מצאו בלייקמור ועמיתיה שמטופלים פסיכיאטריים ששומעים קולות או מרגישים שמישהו מבחוץ שולט במעשיהם דירגו את המגע של עצמם כמדגדג בדיוק כמו מגע של מישהו אחר. ההבדל היה קשור לחוויות האלה ולא לאבחנה של סכיזופרניה כשלעצמה, והחוקרים קישרו אותו לתקלה באופן שבו המוח עוקב אחרי הפעולות של עצמו. במילים אחרות, כשהמוח פחות בטוח שתנועה היא שלו, הדגדוג חוזר.

התשובה הברורה ביותר מגיעה מ־Sarah-Jayne Blakemore ועמיתיה במכון למדעי המוח הקוגניטיביים ב־University College London. הם בנו מכונה שאפשרה למתנדבים לדגדג את עצמם דרך מתווך. לחיצה על כפתור גרמה לפיסת ספוג רכה ללטף את כף היד, והחוקרים יכלו להוסיף השהיה של עד שתי שניות בין הלחיצה ללטיפה. ככל שההשהיה הייתה ארוכה יותר, כך זה דגדג יותר. סריקות המוח סיפרו את אותו סיפור. שני אזורים, הקורטקס הסומטוסנסורי, שמטפל במגע, והקורטקס הסינגולרי הקדמי, שמעבד מידע נעים, היו פעילים פחות כשאנשים דגדגו את עצמם מאשר כשהמגע הגיע ממישהו אחר.

הסיבה נמצאת במוח הקטן, בחלק האחורי של המוח. בכל פעם שאתם מתכננים תנועה, מערכת התנועה שולחת אליו עותק של ההוראות, שנקרא עותק אפרנטי (efference copy), כדי שיוכל לחזות בדיוק איך התנועה תרגיש. בעזרת התחזית הזאת מנמיכים את התגובה לתחושה כשהיא מגיעה. האצבעות של זרים הן בלתי צפויות, ולכן שום דבר לא מתבטל. כמו ש־Blakemore אמרה פעם, אולי בכל זאת אפשר לדגדג את עצמכם, אם אתם מוכנים להשקיע בזוג רובוטים.

מקורות

מאיפה מגיעות העובדות שבכתבה. כל קישור מוביל לאתר אחר.

  1. Scientific American — Why can't a person tickle himself? (scientificamerican.com)
  2. Yale Scientific Magazine — Why Can't You Tickle Yourself? (yalescientific.org)
  3. Psychological Medicine (PubMed) — Blakemore et al. (2000): The perception of self-produced sensory stimuli in patients with auditory hallucinations and passivity experiences (pubmed.ncbi.nlm.nih.gov)
  4. Nature Neuroscience (1998) — Central cancellation of self-produced tickle sensation (link.springer.com)

מצאתם טעות?

ספרו לנו מה לא נכון, ואם אפשר, איפה מתפרסם המידע הנכון. אנחנו בודקים כל פנייה, וכשאנחנו מתקנים כתבה, אנחנו מציינים זאת כאן ובעמוד התיקונים.

כתבו אל admin@oddly.fans · כל התיקונים

מבוסס על עובדות אמיתיות. הכתבה הזאת מתארת עובדות אמיתיות ומתועדות, ונכתבה בעזרת בינה מלאכותית. בינה מלאכותית עלולה לטעות בפרטים, לכן כדאי לבדוק כל דבר חשוב מול מקור אמין, ולספר לנו אם מצאת טעות. עוד ←

אולי יעניין אתכם גם