בסין יש גבעות עם פסים בצבעי הקשת

מוקדם בערב, כשהשמש שוקעת נמוך בצפון־מערב סין, הגבעות שליד העיר ג׳אנגיה מתחילות לזהור. המדרונות שלהן מפוספסים באדום, כתום, שמנת, צהוב וירוק ים עדין, רצועה מעל רצועה, מתעקלות על פני הרכסים וצוללות לתוך הערוצים כמו שכבות של עוגה חתוכה. מבקרים הולכים על שבילי עץ ובין תצפיות ומצלמים תמונות שהחברים בבית בטוחים שעברו עריכה. הן לא עברו.

אלה הגבעות הצבעוניות של ג׳אנגיה, שנקראות לעתים קרובות הרי הקשת, במחוז גאנסו, למרגלות הרי צ׳יליאן. הן חלק מהגיאופארק העולמי של אונסק״ו בג׳אנגיה, ואזור הנוף המוכר ביותר נמצא כשלושים קילומטרים מערבית לעיר. ג׳אנגיה עצמה הייתה תחנה חשובה בדרך המשי העתיקה, כך שסוחרים ונוסעים עוברים ליד הגבעות המפוספסות והמוזרות האלה כבר הרבה מאוד זמן.

הפסים הם סלע, וכל צבע מגיע ממינרל אחר שמעורב בו. האדום העמוק מגיע מתחמוצות ברזל כמו המטיט, שהוא בעצם סוג של חלודה. הצהוב, הכתום והחום מגיעים ממינרלים אחרים של ברזל, גתיט ולימוניט. הירוק הרך מגיע מכלוריט, מינרל ירקרק. בכל מקום שבו שכבה הכילה יותר מרכיב אחד מאשר השכנות שלה, היא קיבלה צבע משלה, והמדרון הפך לתיעוד של כולן, אחת מעל השנייה.

הצבעים בוהקים במיוחד אחרי גשם, כשהסלע הרטוב מבליט את הפיגמנטים שלו, וסביב הזריחה והשקיעה, כשאור נמוך נופל באלכסון על הרכסים. בצהריים אפורים ושטוחים הגבעות יכולות להיראות כמעט רגילות. חצי שעה לפני השקיעה הן נראות כאילו מישהו הגביר את הצבע עד הסוף.

איך ערימה של חול צבעוני הפכה לרכס של גבעות מפוספסות? השכבות התחילו כחול וסחף ששקעו בשכבות שטוחות, יריעה אחר יריעה, במשך כ־24 מיליון שנה. כשנקברו ונלחצו, הן התקשו לאבן חול ולאבן סחף. אחר כך ההתנגשות האיטית של הלוח ההודי באסיה, אותה תנועה שהרימה את ההימלאיה, דחפה את האזור כלפי מעלה והטתה את השכבות, כך שרצועות שהיו פעם שטוחות עולות עכשיו באלכסון במעלה המדרונות.

הרוח והמים עשו את השאר. שכבות רכות נשחקות מהר יותר מקשות, והאקלים היבש, עם גשם כבד מדי פעם, גילף את הסלע המוטה לרכסים, לעמודים ולערוצים וחשף את הקצה של כל רצועה כמו הטבעות בגדם של עץ. כך שהקשת לא צבועה על פני השטח. היא עוברת לכל עומק הגבעות, וכל סופת גשם וכל משב רוח חושפים ממנה עוד קצת.