דבורים מכוונות זו את זו בדרך בעזרת ריקוד

דבורה חוזרת הביתה מגינה מלאה לבנדר, ורגליה מאובקות באבקת פרחים. היא לא הולכת בשקט לפרוק את המטען. במקום זה היא מטפסת על קיר חלות הדבש שבתוך הכוורת ומתחילה לרקוד, וקהל קטן של אחיותיה מתאסף סביבה כדי לצפות, או ליתר דיוק כדי להרגיש, כי שם בפנים חשוך מדי לראות משהו בכלל.

הריקוד הוא צורה של שמונה. הדבורה רצה קדימה בקו ישר ומנענעת את גופה במהירות מצד לצד, אחר כך מסתובבת בלולאה חזרה לנקודת ההתחלה, רצה שוב בקו הישר ומסתובבת בלולאה לצד השני. החלק הישר והמנענע נקרא ריצת הכשכוש, ויש בו מפה. הכיוון שלו אומר לאחרות לאן לעוף, והאורך שלו אומר להן כמה רחוק.

את הכיוון קובעת השמש. חלות הדבש תלויות במאונך, ולכן הרוקדת משתמשת בכיוון למעלה כדי לסמן את מקום השמש בחוץ. אם הפרחים נמצאים בדיוק בכיוון השמש, היא מכשכשת ישר למעלה. אם הם נמצאים בדיוק בכיוון ההפוך, היא מכשכשת ישר למטה. אם הם ארבעים מעלות משמאל לשמש, ריצת הכשכוש נוטה ארבעים מעלות שמאלה מהקו האנכי. היא הופכת זווית בשמיים לזווית ביחס לכוח המשיכה, על קיר, בחושך.

את המרחק קובע הזמן. ככל שריצת הכשכוש נמשכת יותר זמן, האוכל רחוק יותר. ריצה של בערך שתיים וחצי שניות מצביעה על פרחים במרחק של כ־2,600 מטרים מהכוורת. כשהאוכל קרוב מאוד, פחות מכ־50 מטרים, הדבורים רוקדות במקום זה ריקוד עגול ופשוט יותר: הן רצות במעגלים קטנים ומשנות כיוון פתאום, וזה אומר שיש משהו טוב בקרבת מקום, בלי לציין כיוון.

ככל שמסתכלים מקרוב, הפרטים נעשים מוזרים יותר. השמש נעה בשמיים במהלך היום, ולכן אותה חלקת פרחים שנמצאת בדיוק במזרח נרקדת כמעט ישר למעלה בבוקר וכמעט ישר למטה אחר הצהריים המאוחרים, ודבורים שנמצאות בכוורת זמן רב מתקנות את הזווית בהתאם. לסוגים שונים של דבורי דבש יש אפילו ניבים משלהם, עם ריקודים שונים בעיקולים ובמשך, ובמושבות מעורבות הדבורים למדו בהדרגה להבין את הגרסה של האחרות.

איך הצופות עוקבות אחרי ריקוד שהן לא רואות? הכנפיים של הרוקדת מזמזמות בזמן שהיא מכשכשת, ואחיותיה קולטות את הרעידות ואת הצלילים כשהן נצמדות אליה ועוקבות אחרי כל תנועה שלה. הריקוד מביא את המגייסות החדשות לאזור הנכון, ושם ריח הפרחים מוביל אותן אל החלקה המדויקת.

אנשים הבחינו בדפוס הרבה לפני שהבינו אותו. לפני יותר מאלפיים שנה כתב חוקר טבע יווני שדבורה החוזרת לכוורת נראית כאילו שלוש או ארבע חברות הולכות אחריה, והודה שאינו יודע איך הן יודעות לאן ללכת. הקוד פוענח לבסוף במאה ה־20 בידי מדען אוסטרי שבילה עשרות שנים בצפייה בדבורים ובבדיקת המשמעות של כל חלק בריקוד, וב־1973 זכתה העבודה הסבלנית הזו בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה. זו אחת הפעמים המעטות שבהן בני אדם למדו לקרוא הודעה שבעלי חיים מעבירים זה לזה, וההודעה התבררה כמפה.